אני גאה לארח את פליקס, בעלי וחברי האהוב, בפוסט אורח בעקבות השתתפותו במשלחת “עדים במדים” לפולין בשבוע שעבר.
בפתח מסע “עדים במדים” עולות שאלות רבות: מדוע לנסוע לפולין? מדוע דווקא כמשלחת צבאית? מהו זיכרון והאם הזיכרון עומד בפני עצמו או שמא זיכרון אשר אינו מחובר לעשייה אין בו די? מה היינו רוצים לקבל מהמסע? זהות? ידע? להתחבר ולהרגיש?
שאלות על גבי שאלות ללא תשובה, נותרו פתוחות גם בסוף המסע.
אני הגעתי למסע “בשל”, או לפחות כך חשבתי. שנים של קריאת מאמרים וספרים מאת טובי החוקרים, האזנה להרצאות אין סופיות באוניברסיטה, צפייה בסרטים, שיחות והתבוננות פנימית גרמו לי לתחושה כוזבת של מוכנות לקראת מה שאני עומד לראות ולהרגיש. חמישה ימים על אדמת פולין הבהירו טוב מכל קורס באוניברסיטה עד כמה אני רחוק מהבנה ועל אחת כמה וכמה רחוק מבשלות.
יער לופּוחובה היה יריית הפתיחה. מול בורות הריגה, בין זמזום יתושים, רוקמת המדריכה סיפור של משפחה אחת, אמא ובת. לפתע זה כבר לא עוד מספר. לא 1800 שנרצחו ביער זה או אחר, לא 850 אלף שנטבחו במחנה השמדה, כבר לא 6 מיליון. המספרים עצומים אך כה קרים ומנותקים, מספרים שנרשמים בדיו על נייר, מודפסים בשחור לבן בתוך המאמר והספר, מספרים המלווים כל טקס יום השואה.
לופּוחובה: שם, פנים, תמונה, אמא וילדה. סיפור של משפחה אחת. אי אפשר שלא להתחבר.
בעוד המדריכה מספרת את הסיפור, הבזקים מהבית מתחילים לעלות מול עיני, תמונות של אשתי ושלושת ילדי שנמצאים אלפי קילומטרים מכאן בבית חם ומוגן, שבעים, צוחקים, לא פוחדים. המדריכה ממשיכה ללא לאות, מתארת את קריעת הילדה מהאם, את הירי והנפילה לתוך הבור. הבטן מתהפכת ודמעות ממלאות את העיניים שמנסות לשמור על חזות של קצין גאה ואמיץ.
יער לופוחובה מלא ביתושים. לא היתושים האנמיים של ישראל אלא יתושים גדולים ואימתניים שכל עקיצה מהם משאירה נפיחות כואבת. העצים עצי מחט דקי גזע, צפופים ומתנודדים ברוח. בין עצים ליתושים אני עומד על שפת הבור, ערום, עקוץ ומפוחד. לא עוד הקצין האמיץ במדים אלא אב ערום ומבויש שכל רצונו לגונן על ילדיו מול הסוף הבלתי נמנע.
מיער לופוחובה לטרבלינקה, מטרבלינקה למיידנק, ממיידנק לאושוויץ ומשם על מסילת הברזל לבירקנאו. קילומטרים על גבי קילומטרים של נסיעה בין שדות חיטה ירוקים, יערות ועיירות כשמדי פעם מופיעה עיר ולכל עיר סיפור. ורשה-גטו, לובלין-מידנק, קרקוב-פלשוב, פולין-אושוויץ בירקנאו.
בכל מקום שוזרת המדריכה ביד אומן את סיפור הקורבנות בתוך מפת השואה. הערים מקבלות צבעים, הדרכים והיערות ריחות וגירודים מעקיצות היתושים. מסילות הברזל מפסיקות להיות רק קו שחור על מפה המחבר בין עיר ועיירה לטרבלינקה או אושוויץ. פסי הרכבת החלודים קמים לתחייה, רותחים מחום קיץ, קרים וקפואים בטמפרטורות החורף. שדות ירוקים, צהובים או לבנים בהתאם לעונות השנה. המספרים מקבלים שמות, זהויות וצבעים. ‘לכל איש יש שם’ מפסיק להיות סיסמה של עוד טקס ביום השואה אלא ממשות של הזדהות כואבת עד אימה עם הקורבן.
בתוך מערבולות הכאב, ההזדהות, האימה מבליחים רגשות נוספים: כעס עז, שנאה, הרצון להילחם, לנקום. רגשות החמלה על הנטבחים מתחלפים בפנטזיות פרועות על טנקים וחיילים עם דגל ישראל על המדים אשר באים להקדים את מבצע אנטבה בשלושים ושתיים שנים. יחידות מובחרות עם טובי הלוחמים פושטים על מחנות ההרג, משחררים את הכלואים ונוקמים את נקמת המתים.
כך עובר המסע, יום אחר יום, בין בתי כנסת חרבים, שטיטעלים נעדרים, אבני זיכרון ומחנות הנצחה. אני מנסה בכל כוחי להיזכר בשם מאתמול, בסיפור של שלשום. אך הכול מתערבב: הסיפורים, השמות, התאריכים מעורבבים זה בזה כמו השיער, כמו הנעליים, כמו האפר באדמה.
בבוקר היום החמישי אני ניזכר במשהו שקראתי פעם. חיטוט בזיכרון דולה את הפרטים.
בין המחשבות על הרעב, הקור, הייאוש והאימה מהסלקציה, היה לשוכני הלאגר (בגרמנית: מחנה) היהודים פחד נוסף: שאין איש בעולם שיאמין למה שיהיה להם לספר. הפחד שהנאצים יצליחו לטשטש, למחוק ולהעלים את העדות לזוועות שעשו. בספרו “השוקעים והניצולים” מצטט פרימו לוי קצין אס.אס שאומר לכלואים:
“…לא משנה כיצד תסתיים המלחמה הזאת – ניצחנו במלחמה נגדכם, איש מכם לא ישרוד כדי להעיד, אבל גם אם מישהו ישרוד העולם לא יאמין לו. אולי יהיו חשדות, דיונים, מחקרים היסטוריים אבל לא תהיה כל וודאות משום שאנחנו נשמיד את ההוכחות יחד איתכם. וגם אם יישארו הוכחות כלשהן וכמה מכם ישרדו, אנשים יאמרו כי האירועים שאתם מתארים כל כך מפלצתיים שפשוט לא יאמינו לכם; הם יאמרו כי אלו הגזמות של תעמולת בעלות הברית, ויאמינו לנו שנכחיש הכול, ולא לכם. אנחנו אלא שנכתיב את ההיסטוריה של מחנות הריכוז…”
ככל שהזיכרון מתבהר גדל ניצוץ של אור בתוך הבלבול, אני יודע למה אני פה. מחשבות האימה מתחברות להזיות הנקמה.
כן הם טבחו בנו, הם עשו בנו כרצונם אנחנו התגוננו כפי שיכלנו, חלק נלחמו, חלק גוננו על ילדים ועטפו אותם בחום ואהבה ברגעים האחרונים לחייהם, חלק עשו כל שיכלו כדי לשרוד במחנה. במלחמת העולם השנייה הנאצים ניצחו את היהודים כמעט בכל הקרבות. אל מול העוצמה הצבאית, השנאה האידאולוגית, האופורטוניזם האישי, הברוטליזציה והנחישות להשמיד את העם היהודי, לא היה לנו סיכוי. אך בדבר אחד הם לא ניצחו: במלחמה על הזיכרון.
עדויות הניצולים, המחקר האקדמי, תוכניות הלימוד בבתי הספר, מדריכי ומדריכות יד ושם ואחרים, בזכותם הנאצים לא הצליחו להסתיר את אשר עשו. אדמות פולין, גרמניה ואפילו שטחי ברה”מ לשעבר מספרות את סיפור השואה ומציגות באור ברור את סיפור הרוצחים והנרצחים. כל אלו לא מאפשרים להסתיר את זכר הקורבנות בתוך בורות מכוסים או משרפות הרוסות.
בעודי עומד בטקס האחרון בבירקנאו מול מסילת הברזל, גדרות התיל ומגדלי השמירה, אני מבין מעט מדוע המסע ומדוע במדים. הניצחון שלנו הוא ניצחון הזיכרון ועלי כקצין בצה”ל מוטלת משימה להילחם על שימור הזיכרון בכל הנחישות והכוח. להפיצו ברבים, לא לאפשר לאויב לפגוע בו, כי זיכרון השואה הוא נשק אסטרטגי. זה הנשק שלנו כנגד האנטישמיות, השנאה, אלפיים שנות גלות. אני חייל קרבי במלחמה זו וכקצין צה”ל אני נשבע כאן על אדמת פולין הארורה לעשות כל שביכולתי להגן ולהפיץ את זיכרון השואה למען הניצולים, למען מדינת ישראל ולמען העם היהודי.
רס”ן במיל’ פליקס לוטן
יחצ”א
