היום נפרדנו מחברה קרובה שנפטרה לפני חמישה ימים. מילים שאמרתי בלוויה שלה:
דנה, אהובתי.
כמה מילות פרידה ואשתדל שלא לזלוג לקלישאות – ששתינו לא חיבבנו אף פעם.
פגשתי אותך בפורום הורים ב-IOL וכך היה שכל ההיכרות שלנו היתה וירטואלית ומילולית. את, כמו שאמרו וכתבו רבים לפני, היית קוסמת של מילים ואני הייתי מוקסמת.
זכיתי להכיר אותך קצת יותר. הניהול המשותף של הפורום והניהול המשותף של הלול היו הנאה גדולה בזכותך. יותר מכל, זכיתי להיות חברה שלך.
בשבת האחרונה פתחתי את הבלוג שלך, לראשונה מאז שהלכת, וחזרתי לרכבת ההרים הנוראה שעליה בילית במהלך השנתיים וחצי האחרונות. טיפולים, פחדים, ולא מעט סבל, אבל גם תקווה ואהבה שתיארת בכישרון. כל אלו מתובלים בקללות נזעמות והרבה הומור שחור משחור. מי עוד תכתוב הייקו לכימותרפיה?
נהניתי לקרוא שוב בין השורות על המחקר שאהבת כל כך, על ההישג האדיר של קבלת הדוקטורט למרות כל הקשיים ואיך הפכת להיות דוקטור פראו דוקטור. המילים “השראה אדירה” נדמות כמו קלישאה, אבל הן לא, כי אני לא יכולה לדמיין חוקרת שתהיה מודל לחיקוי אדיר יותר עבורי.
לקרוא את הבלוג אתמול הרגיש כמו שמקלפים גלד מפצע. כואב מאוד, אבל כאב שלא יכולתי להתנתק ממנו, כי כל שורה היתה עוד קצת ממך.
הבלוג שלך תאר את המלחמה במחלה ואת החיים לצידה, את ההנאה שלך ממשפחה וחברים טובים ואוכל וטיולים. הדבר הכי בולט והכי חשוב בו, הוא האהבה הגדולה שלך לירון, ליואב, יונתן ויעל.
את היית אתאיסטית מפוכחת שהאמינה ברפואה ובמדע והתמסרה כל כולה למה שהרפואה והמדע יכלו להציע כדי להלחם במחלה שתקפה אותך. אבל אין שכר ועונש, בטח לא בסרטן, גם לא למטופלת הכי צייתנית שיש. ב-2011 את כתבת: “אנשים מעולים, עם אופי הרבה יותר מוצלח משלי, כאלה שהתמודדו עם המחלה באומץ ובכנות, מתו. כי ככה זה. סטטיסטיקה מחורבנת ומזל רע.” את התמודדת עם המחלה הזו בצורה מדהימה. נכון, אף אחד לא הבטיח שום דבר ועדיין זה כל כך לא הוגן שהם הכזיבו אותך בצורה כזו.
בשנים האחרונות בגלל המרחק הגיאוגרפי חזרנו לתקשורת שרובה וירטואלית, טבעית מאוד עבורנו. בימים האחרונים אני כל הזמן מציצה לקיר שלך בפייסבוק, מחפשת איזה פוסט או ציוץ – שלך ולא עבורך, מחפשת את הנקודה הירוקה בצ’אט. אבל מהאוף-ליין הזה את כבר לא תחזרי.
תודה שהיית חברה שלי. תודה שהיית מי שהיית.
