זה לא אתם, זו אני. בעצם, זה גם אתם.

הפוסט הזה מסתובב לי בראש כבר זמן מה, אבל אני שמחה שלא כתבתי אותו כי לפני כמה ימים היתה לי הארה חשובה לגביו. לפני הכל, עדכון סטטוס. חלפו 10 חודשים מאז שהתחלתי את הדיאטה הנוכחית (מדהים שעדיין קשה לי נפשית לקרוא לזה דיאטה, עד כדי כך המילה הזו מחוברת אצלי לרגשות שליליים. אבל מה לעשות, יש לקרוא לילד בשמו). עד היום ירדתי 37 ק”ג.

water37 ק”ג, רק למען ההמחשה, הם המשקל של הבן האמצעי שלי ובידיו חתול. או אולי קל יותר להתחבר – זה המשקל של שני מיכלי מים מהסוג שאני בדרך כלל צריכה עזרה של עוד מישהו כדי להרים למקומו, ולא הייתי חולמת על לקחת שניים ביחד.

איך ההרגשה? ובכן, ממש ממש טובה. מבחינה פיזית רוב הכאבים שסבלתי מהם נעלמו. אני מרגישה קלה הרבה יותר. לפני 4 חודשים גם התחלתי תוכנית כושר מגומגמת, שהפתיעה אותי מאוד ובעזרתה (ובתמיכה הנמרצת של בעלי היקר) הצלחתי תוך חודשיים לעבור מהליכה לריצה, עד לריצה של 5 ק”מ, שהדהימה אותי. כמו שאומרים האמריקאים: “From Couch to 5K”. ואני בכלל לא אתחיל להתלהב מנושא הבגדים…

דבר נהדר נוסף הוא המחמאות הבלתי פוסקות שאני מקבלת. כיף לא נורמלי. יש את מי שקרובים אלי ומלווים אותי לכל אורך הדרך, ומוצאים כל פעם הזדמנות לעודד ולהחמיא. יש את מי שהיססו בעבר ועכשיו, כשהשינוי כל כך משמעותי, מרגישים את הצורך לומר משהו טוב. זה כולל גם אנשים שאני פוגשת מדי פעם באקראי, כמו הקצב בסופר שהתלבט במשך 5 דקות האם זו אכן אני. וכן, יש את אלו שלא מזהים אותי, ומספקים לי ספק שעשוע, ספק מבוכה. בפינת התגובות הביזאריות, זכורה במיוחד קרובת משפחה רחוקה שפגשה אותי לראשונה אחרי כמעט שנה, ואמרה לי: “את נראית נהדר. עשית משהו?”

אבל ככל שאני מקבלת יותר מחמאות, אני מרגישה פחות ופחות בנוח, וזה לא רק בגלל שקשה לנהל שיחה ברצף כשכל פעם שמישהו עובר לידי במסדרון, מגיע רצף מחמאות חדש. ניסיתי להבין מה מטריד אותי ולמה אני מרגישה ככה. מה, לא טוב לך לקבל מחמאות? מה אכפת לך שאנשים שמחים בשמחתך? מה אכפת לך שאנשים מעריכים את המאמץ שעשית ואת ההצלחה שלך? האם זה לא חלק מהסיבה שעשית את זה?

בשלב מסויים חשבתי שאני מבינה למה זה מפריע לי. חלק מהתגובות אני מקבלת מאנשים שבעבר לא היו מעיפים בי מבט שני, לא אומרים שלום או סתם לא מתייחסים אלי. ולפתע, הם מאירים לי פנים, באים לדבר איתי ומתעניינים בי. התחושה היא כאילו רק עכשיו, שאני רזה יותר, אני פתאום קיימת, בעוד שקודם לכן הייתי בלתי נראית. זה מרגיז אותי נורא. כשאנשים באים אלי ואומרים לי “היי, תיכף תיעלמי”, אני חושבת לעצמי שבאופן אירוני, נראה כאילו קודם נעלמתי ודווקא עכשיו אני מופיעה.

חייבת לציין – מה שאני עומדת לכתוב כאן אינו מובא כביקורת על ידידי ומכרי, שלהם אינני מייחסת דבר מלבד שפע כוונות טובות. במילים אחרות – זה לא אתם, זו אני. אוהבת אותכם מאוד, באמת.

הרבה פעמים בעבר חשבתי שזו רק אני, שמנסה שלא להתבלט יותר מדי, להיעלם מהתמונות (אוי, המצלמות האלו), לתפוס כמה שפחות מקום (איך אפשר כשאני תופסת כל כך הרבה?), להיות בלתי מורגשת. מזל, חשבתי לעצמי, שאני מספיק חכמה כדי שאוכל לתבוע את מקומי בעזרת מה שיש לי לומר, בזכות מה שאני יודעת לעשות. אחרת, לא היה לי כלום.

אבל עכשיו אני חושבת שזו לא אני. אלו המסרים שהחברה סביבי העבירה לי. הפכנו לחברה שבה המילה “שמן” – או גרוע מכך, “שמנה” – היא מילת גנאי איומה. שמן הוא נחות. שמן הוא כישלון. שמן הוא עצלן. שמן הוא עלבון אסתטי. פויה. פיכס. אנחנו מוכנים לסבול אותך ולקבל אותך, אבל תעשי טובה, זוזי קצת, זה לא נעים לנו. ועכשיו, שאני כבר נראית יותר “כמו שצריך”, אני שוב רלוונטית, מעניינת, קיימת.

זה גורם לי לרצות לצרוח. זה מה שמעניין אתכם? זה? איך אני נראית? אבל מה שבאמת חשוב לי בעצמי, לא השתנה בכלל. איך לא ראיתם אותי קודם?

ואני יודעת שגם אני חוטאת בזה ולא פעם. שופטת אנשים על פי המראה שלהם. ואני מתביישת. תחשבו על זה, אני בטוחה שגם חלקכם עושים את זה יום יום.

כל אלו תובנות השבוע שעבר. השבוע הבנתי (אני חושבת) מה מפריע לי יותר מכל. מבלי לבטל את מה שכתבתי לעיל, פתאום הבנתי שאני פשוט בחרדה. הדיאטה הזו עוד מעט תיגמר. עוד חודשיים-שלושה אגיע למשקל היעד שלי, ואתחיל את השלב הקשה ביותר: השיגרה. ומה אם אכשל? כבר נכשלתי בעבר בניסיון לשמור על המשקל, כישלונות מפוארים במיוחד. הרי לכבוד זה התכנסנו. 98% מהדיאטות נכשלות בטווח ארוך. איך אצליח להדחף לאותם 2% ברי מזל? ואם ההצלחה היתה כל כך פומבית ומעוררת תשומת לב, כמה נורא יהיה הכישלון.

אמא’לה.

מודעות פרסומת

חיה על 5 שעות שינה

עם התגית: , , ,
פורסם ב-הכל אודות אדוה, חיים דלי שומן
13 תגובות ב“זה לא אתם, זו אני. בעצם, זה גם אתם.
  1. nirit הגיב:

    שני דברים:
    א. לפעמים אני רוצה לנהל סמול טוק אם מישהו, אבל חוץ ממזג האוויר, אין לי מושג על מה לדבר איתו. דיאטה זה אחלה נושא לסמול טוק. מתחילים מ:"ואוו, רזית ממש המון. כל הכבוד לך", ומשם ממשיכים לסמול טוק נטול מזג אוויר.
    ב. אני לא בטוחה שהסטיגמה לגבי שמנים (או הדרת השמנים) נובעת רק מרתיעה מהמראה החיצוני, אלא גם מכך שהשומן הרבה פעמים מעיד על אדם חלש אופי שמשלים עם גורלו ולא עושה הרבה לשנות את זה. בגלל זה אחת הדרכים של אנשים שמנים להתמודד עם המראה זה לפתח חוש הומור מעולה, שיוכיח לכולם שאני לא חלש אופי, אלא שמן מאושר (נניח).

    ודבר אחרון חביב: לא יודעת אם זה יעודד אותך, אבל אני כבר 3 שנים אחרי סוף הדיאטה, ועדיין מצליחה לשמור על המשקל. בעיקר כי הדיאטה שעשיתי לא הייתה רק דיאטה, אלא גם שינוי הרגלי תזונה. ולמיטב זכרוני, זה גם מה שאת עושה.

    • אדוה לוטן הגיב:

      "השומן הרבה פעמים מעיד על אדם חלש אופי שמשלים עם גורלו ולא עושה הרבה לשנות את זה" – זו לא עובדה, זו פרשנות. ביננו, רובנו אנשים חלשי אופי. כמה מאיתנו מעשנים? שותים? לא עושים שיעורי בית? מזניחים את עצמם/הבעל/האשה/הילדים/הכלב? יש המון דברים שכולנו עושים שנובעים מחולשות האופי שלנו.
      אבל השמנה היא חולשה שפשוט אי אפשר להסתיר, וכך השמנים הפכו לשק חבטות. ככה כל אחד יכול לומר לעצמו: "אה, לא משנה כמה אני עלוב, לפחות אני לא שמן!"

  2. תמר הגיב:

    אני פשוט מעריצה אותך על הדבקות במטרה.
    וגם מקנאה. באמת. הלוואי והיה לי כוח הרצון.
    אני לא יודעת מה לעשות, אחי מתחתן עוד חודש וחצי ויש לי בטן שלא מצליחה להיפטר ממנה.
    גם קשה לא לאכול אוכל טעים..
    זהו.. נתת לי מקום לפרוק את אשר על ליבי.
    אני לא רוצה להיראותי השמנה בתמונות ואנשים ישאלו אותי באיזה חודש אני.
    לא האמנתי אבל נוכחתי לדעת שבעיקר דודים אוהבים לשאול את זה.
    התאומות שלי בנות שנה ושלושה חודשים.
    אוף.. זה כ"כ מטריד שאני מחפשת פתרונות קסם שעולים המון כסף למרות שאין שום סיכוי שאוציא סכום כזה למטרה כזאת.
    אני לא רוצה למדוד שמלות עד שהבטן תהיה נמוכה מהחזה.
    טוב.. סליחה זה היה המשך פירוק תסכול

    • אדוה לוטן הגיב:

      קודם כל, מזל טוב!
      לעוד חודש וחצי אני מציעה כמה דברים:
      1. תעברי לתזונה שיש בה הרבה חלבונים ותקפידי על פחמימות בריאות (דגנים מלאים וכו') ומעט. מסתבר שזה עוזר להפטר משומן של הבטן.
      2. תכניסי כפיפות בטן לשגרת היום שלך. זה לא יעשה קסמים, אבל בחודש וחצי אפשר קצת לעזור לגזרה.
      3. תשקיעי במחטב טוב וחזיה טובה לפני שאת קונה את הבגדים לאירוע. זה מדהים כמה מחטב יכול לשנות.
      4. תצפצפי על כולם 🙂

      • nirit הגיב:

        אני קניתי פעם מחטב. כשמדדתי אותו בחנות קיטרתי למוכרת שהוא לא מעלים לי את הכרס. היא אמרה לי: זה מחטב, לא קוסם. תשובה גסת רוח, אבל בתכלס צודקת.
        בדיעבד, מסתבר שהמחטב שקניתי מיועד לירכים ולישבן ולא לבטן. את הבטן הוא דווקא מבליט. אז אם קונים מחטב, לקנות אחד נכון 🙂

  3. חוה הגיב:

    אני חייבת לומר לך קודם כול – כל הכבוד על המאמץ הכביר הזה ועל ההצלחה. זה הישג אדיר! ועוד אני חייבת לומר שאת עושה רושם של אדם אמיץ וחזק, ושאני בטוחה שיש לך את מה שנדרש כדי להיות בין 2 האחוזים הנחשקים האלה, ולו מפני שנכנסת חזק לעניין הקריטי של הספורט ואת מתכוונת להמשיך בו (מה שאני מעולם לא הצלחתי לעשות. אולי עוד לא מצאתי ספורט שאני אוהבת).
    אני גם מזדהה כל כך עם מה שכתבת על עניין ה"נראוּת" של אנשים שמנים. אני חושבת על זה המון לאחרונה, והמסקנות שאני מגיעה אליהן מכעיסות אותי מאוד.
    נראה לי שאולי אחת הטעויות שעושים בשלב השמירה על המשקל הוא שמפסיקים לבקש עזרה, להיתמך על ידי מסגרות. אין לי מושג למה זה קורה (אצלי, לפחות), אבל עכשיו אני מבינה שזה חשוב מאוד, אולי אפילו יותר מבשלב של הדיאטה עצמה, כשעדיין מוּנעים על ידי ההצלחה המתמשכת. יש לי תחושה שהסדנאות של אופירה שאול יכולות לעזור לך בשלב הזה – גגלי "חופש מאוכל". אני משתתפת בקורס כזה עכשיו, ויש בו דגש עצום על התחושה הזאת של חרדה מפני השמנה חוזרת (לא שזו הבעיה שלי – אני כמעט בשיא משקלי – אבל זו הבעיה של הרבה מהמשתתפות). מוזמנת לפנות אליי בפרטי אם תרצי לשמוע עוד.

    • אדוה לוטן הגיב:

      גם אני עוד לא מצאתי ספורט שאני אוהבת… זו משמעת עצמית יותר מכל דבר אחר, וגם היא רופפת. זה בדיוק העניין, שאני לא ממש סומכת על המשמעת העצמית שלי.
      אני חושבת שאת צודקת, שחלק מהפתרון נעוץ בהמשך ההסתמכות על מסגרות התמיכה השונות. אני לא אוהבת כל כך מסגרות קבוצתיות, אבל אני חושבת שכן אחזור להפגש עם רות (הפסיכולוגית שהתחילה איתי את התהליך) כדי להתמודד עם השגרה המאיימת הזאת, כשתגיע.

  4. Carmi הגיב:

    נראה לי שאני מכירה אותך כבר מספיק שנים כדי להגיד שאת אשה מדהימה ושכל מי שקונבנציות חברתיות גרמו לו לפספס אותך, הפסיד בגדול. הם, ולא את.
    אין ספק שכולנו חוטאים באפלייה על בסיס יום יומי, וזה לא משנה עם היעד לבוז הוא שמן, חרדי, ערבי, חנון, הומו או פרחה. אני מנסה להילחם באפליות האישיות שלי ובמיוחד באלו של ילדי, כי כמו בכל כך הרבה תחומים בחיים השינוי יכול לבוא מהם, ומהחינוך שאנחנו נותנים להם.
    אני חושבת שהתהליך שעשית עם עצמך הוא לא פחות ממדהים, והעובדה שעשית שינוי כל כך מהותי באורח החיים ולא סתם דיאטה, נותן סיכוי גדול להתמדה ולהצלחה.
    חיבוק! 🙂

  5. נמרוד הגיב:

    אדווה, כל הכבוד. מי ייתן שגם ממני יחלו הקילוגרמים לנשור…
    נמרוד

  6. sharon הגיב:

    פוסט מטלטל ככה אומרים כשרוצים לומר על משהו שהוא חזק ומגיע לך ישר לקרביים או למוסר הכליות. אני חושבת שזה לא שחור לבן זה גם הרצון של כשמן להעלם וגם החברה שאתה שקוף בשבילה זה ענין של בטחון ונוכחות וזה שמגיל כלום אתה מבין שאם אתה שמן אתה כלום ואז אתה רוצה להעלם ומקבל באהבה את ההתעלמות. זה מורכב זה חלק ממהות. והכי חשוב זאת לא דיאטה זה אורך חיים זה שינוי שבא מבפנים ואני בטוחה שאת תשארי איפה את מינוס קילו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

לצערי פייסבוק מסתירים את רוב העדכונים מדפים שנרשמתם אליהם. כדי להבטיח את קבלת העדכונים, עליכם להכנס לעמוד ולבצע את הפעולות הבאות:
1. העמידו את סמן העכבר על הריבוע בצד הימני העליון של המסך שבו כתוב Liked. ייפתח תפריט.
2. בראש התפריט מוצגת האפשרות Get Notifications. סמנו אותה.

אין בעיה. הזינו את האימייל שלכם כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפו אל 79 שכבר עוקבים אחריו

Creative Commons License התכנים בבלוג זה מופצים תחת רישיון ייחוס-איסור יצירות נגזרות 2.5 ישראל של Creative Commons, אלא אם צויין אחרת. לשימוש נא ליצור קשר במייל.

Add to Technorati Favorites

%d בלוגרים אהבו את זה: