יום ההולדת שלי השנה היה נהדר. גם ביליתי עם אהובי בחופשה נפלאה ברומא (המלצות למסעדות יינתנו בשמחה), גם חגגתי עם משפחתי האהובה את החלפת הקידומת. יעלי נולדה לפני שלוש שנים, יום לפני תאריך יום ההולדת שלי ומאז אנחנו חוגגות בצוותא וגם עם עמית, בכורתי, שנולדה עשור לפניה ובשלהי חודש ינואר. אז יום הולדת אצלי הוא אירוע נחמד שתמיד קשור כך או אחרת גם לילדים, שאני אוהבת מאוד.
אבל יום ההולדת שלי לפני שנה נראה אחרת. את יום ההולדת הקודם שלי ביליתי בבית החולים אסותא ואף שבעלי עשה כמיטב יכולתו להנעים את זמני, מצב הרוח שלי לא היה מרומם במיוחד. שבועיים קודם לכן מיררתי בבכי מול מקל פלסטיק לבן שעליו מתנוססים שני פסים ורודים.
לקח לי שנה לשבת ולכתוב את הפוסט הזה. אולי זה קשור לחינוך שקיבלתי, שלא מדברים על כל “הדברים הנשיים האלו” בציבור. אולי זה קשור לכך שבמדינה שבה כולן מדברות על הריון ומנסות להרות, קצת לא נעים לדבר על הפסקת הריון. אולי סתם לקח לי זמן להתבשל עם זה.
שנתיים אחרי הלידה של יעל, עדיין לא התאוששתי – נפשית או פיזית – מההריון הקודם והניתוח הקיסרי. ובכלל, זה לא היה חלק מהתוכנית שלי, להביא עוד ילד. לא היה לי ספק שאני רוצה להפיל את ההריון ומהר ככל הניתן. הבחילות שליוו אותי בשלב הזה עזרו להזכיר לי למה אני רוצה להזדרז. הפלה זה לא כיף. כבר עברתי פעם אחת הפלה לא מתוכננת ואני לא מאחלת את זה לאף אחד. ובכל זאת, לא לרצות לעבור הפלה זו לא סיבה לעבור הריון.
אז מה עושה בישראל אשה נשואה בת 39 שרוצה לעבור הפלה? ניגבתי את הדמעות והתיישבתי על האינטרנט למצוא מידע עדכני בנושא. היום, אגב, כבר יש אתר pro-choice שנותן את כל המידע על הפסקת הריון. התברר לי שהפלה בישראל מחייבת אישור ועדה שמתכנסת בבית החולים וצריכה להמליץ האם לאשר את ההפלה או לא. על פי חוק ישנם קריטריונים מאוד ברורים – ומאוד מצומצמים – שמאפשרים להתיר לאשה להפיל:
האשה היא למטה מגיל 18 או מלאו לה 40 שנה.
ההריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי (אונס או גילוי עריות) או שהוא מחוץ לנישואין.
הוולד עלול להיות בעל מום רפואי או נפשי.
המשך ההריון עלול לסכן את חיי האשה או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי.
גיל 39 זה כמעט 40, אבל עוד לא. עשיתי אולטארסאונד שלא יכול היה לגלות דבר לגבי בריאותו של העובר (מוקדם מדי), רק אישר שאכן אני מאוד בהריון. ולגבי נזק לי, הריון נוסף כנראה יביא אותי לתפוח למימדים בסדר גודל חדש שעוד לא היכרתי, אבל ללא נזק פיזי מוכח אחר (טפוטפו).
בפורומים קראתי סיפורים על המפגש עם ועדות ההריון. גיליתי שאני לא לבד בתחושת המצוקה, שאני במלכוד ואין לי מה לעשות. גיליתי שנשים רבות משקרות לועדה. בכתבה בהארץ הוצגו נתוני משרד הבריאות לפיהם יותר ממחצית הפסקות ההריון נובעות מ”יחסים אסורים”, או במילים אחרות – האשה מספרת שהילד לא מבעלה והועדה מאשרת. אולי בגלל שלשקר על הסעיפים האחרים קשה יותר? השקרים האלו, מתברר, יכולים אחר כך להתנקם באישה כיוון שהרישום על כך שעברה הפלה בגלל ילד שאינו מבעלה יכול לשמש את הבעל בבית הדין הרבני, אם וכאשר.
נתונים סטטיסטיים מחביאים מאחוריהם סיפורים מעניינים. למשל, 2% מהפונות לועדה לא מקבלות אישור. מה עושות אותן מאות נשים בשנה שאינן מקבלות אישור? מה אני אעשה אם לא אקבל אישור? בשלב הזה התחלתי לחשוב על האפשרות שזה יקרה. להביא ילד רביעי זה לא סוף העולם. “אם לשפוט על פי נסיון העבר”, אמר לי בעלי, “הוא כנראה יצא די חמוד”. אבל מה זה יעשה לי? מה זה יעשה לזוגיות שלנו שנאבקת לשרוד בכל הריון? מה זה יעשה למצב הכלכלי שלנו ולרווחתם של הילדים האחרים? המחשבה על תינוק בבית מחממת ונעימה, אבל רק כאשר דחפתי את כל יתר המחשבות לארון קטן ואיימתי עליהן שישתקו.
אזרתי אומץ והתקשרתי לבית החולים הקרוב למקום מגורי וביקשתי לדבר עם העובדת הסוציאלית של הועדה להפסקת הריון. היא שמעה במה מדובר – אמרתי לה את האמת – והציעה לי להנדס שקר מפורט יותר: “זה הטלפון של ד”ר פלוני אלמוני, הוא עובד איתנו. תבקשי ממנו מכתב שאומר שאת סובלת מבעיה נפשית ולכן את צריכה להפיל”. אה, להמליץ לי לשקר שהזדיינתי עם גבר אחר זה לא מספיק מקצועי. אם כבר לשקר, אז שיהיה עם רופא פסיכיאטר. מעניין איך שקר מתועד כזה יוכל להתנקם בי בעתיד. אולי בתחקירים ביטחוניים או אם ארצה להתמודד על איזה תפקיד בכיר. היה לי ברור שלועדה בהדסה עין כרם כבר לא אגיע.
אם כך, הפלה לא חוקית? איך בכלל מוצאים רופא שיסכים לעשות את זה? אני מוכנה לשלם, אבל אני לא מוכנה לסכן את הבריאות שלי בשביל זה.
הישועה נמצאה לבסוף בדמות בית החולים אסותא, שהיו מי שתיארו את הועדה להפסקת הריון שם בשם המחמיא (באמת!) “חותמת גומי”. בדיוק מה שהייתי צריכה. אני מקווה שאני לא עושה עכשיו בעיות לבית החולים הזה להמשיך ולאשר הפסקות הריון גם לנשים שבתי חולים אחרים היו מצקצקים בפניהן ושואלים אם יש לה מכתב מפסיכיאטר או אם היא בטוחה עם מי היא שכבה לפני שהתעברה. אין לי מושג כמה זה היה עולה לי בבית חולים אחר – לאסותא שילמתי 2000 ש”ח וזו היתה מתנת יום ההולדת שלי לעצמי.
העובדת הסוציאלית באסותא היתה חמה וסימפטית. היא מילאה איתנו טופס בגודל מפת שולחן וסיכמה עם יתר חברי הועדה ש-39 הוא מאוד קרוב ל-40 ואפשר לאשר על בסיס הגיל. את האישור קיבלנו מיד ומשם המשכתי לחדר הניתוח, הרדמה, גרידה והתאוששות. החיים שלי חזרו למסלולם.
מאז, הצער והחרטה על ההפלה שעשיתי מלווים אותי… לא, בעצם לא. אני שלמה עם ההחלטה שקיבלתי ומלאת הקלה על הפתרון שנמצא בדמות בי”ח אסותא, שמנע את הצורך לשקר או לעבור הפלה בלתי חוקית. אני עדיין כועסת על כך שהחוק במדינה שלי מחייב נשים להיות במצבים כאלו. הגיע הזמן לשינוי.
