משלמת את המחיר

את הפוסט הזה אני מגלגלת בראש וכותבת כבר הרבה זמן, ומשום מה לא פרסמתי אותו. קצת מוזר לעשות את המעבר החד מפוסט לוחמני בנושאים מקומיים, לפוסט חופרני בעניינים, ובכן, עוד יותר מקומיים. אבל זה טיבו של בלוג אקלקטי. מחר נחזור למשהו קליל יותר.

בסוף הקיץ הקודם החלטתי שהגיע הזמן ללכת ללמוד. זו החלטה שאני דוחה כבר הרבה שנים, לפחות מאז היום שבו הפכתי לאמא. לא שהתירוצים נגמרו, גם אז הייתי עם תינוקת פיצית בת פחות משנה, עבודה בתפקיד מאתגר ועוד אי-אלו מחויבויות. אבל השתכנעתי שתמיד תהיה לי סיבה לדחות ולכן צריך פשוט לקפוץ למים. העזר כנגדי הציע שאבחר בתואר מתחום “מדעי הדשא”, כזה שאוכל לעשות במינימום השקעה ובלי להרגיש. אבל אני לא רציתי לעשות תואר כזה, רציתי תואר שירגיש כאילו קיבלתי משהו מעבר לתעודה.

אחרי התלבטויות שונות, ואחרי שפסלתי תארים מעניינים כמו פילוסופיה של המדע, או תואר שהוא שילוב של מדעי הטבע ומנהל עסקים, מטעמי השקעה מטורפת, החלטתי לעשות תואר בתחום מדעי המידע, במגמת ניהול ידע*. לא מעט אנשים שמעו את זה ותהו האם אני לומדת שם משהו חדש, ואכן יש הרבה מאוד קורסים שחוזרים על דברים שאני יודעת ממילא מתוך נסיון מקצועי, אבל אני כן מפיקה מהתואר לא מעט בהיבט האקדמי. כרגע אני מחכה לקבלת אישור על בקשתי לעבור למסלול עם תזה, ואז התואר הזה גם יהפוך לתואר מחקרי. נכון, לא בדיוק תרופה לסרטן, אבל גם זו אקדמיה.

וכך החל מסע לא פשוט. את התואר בחרתי לדחוס לשנתיים במקום שלוש**. אני עובדת במשרה מלאה – אמנם בתפקיד לא ניהולי, אבל תובעני בהחלט. והבית לא נעלם – שלושה ילדים, מהם אחת בת פחות משנה וחצי, ובעל.

יש לזה כל מני השלכות. בלימודים אני מצליחה (טפוטפו) אבל בפירוש לא משקיעה כמו שהשקעתי למשל בלימודי התואר הראשון. אני קוראת פחות, עושה את המינימום הנדרש וברגע האחרון. אני תמיד מרגישה שזה לא מספיק, ובעיקר מרגישה שאם הייתי מקדישה לכך יותר, הייתי מפיקה הרבה הרבה יותר מהתואר הזה (מבחינה אישית).

בעבודה אני עובדת רוב הזמן בגישת כיבוי השרפות, ובעיקר עסוקה בהתנצלויות. יש לי מזל שאני עובדת עם קבוצת אנשים נחמדים מאוד, שיש להם הרבה סבלנות. אני מקווה שהיא לא תאזל לפני שהתואר הזה יסתיים.

בבית… אתם בטח מנחשים. משפטים כמו “אמא, אני מתגעגעת” או “מתי נוכל לבלות קצת ביחד” הפכו להיות שגורים מדי אצלנו. לפני שבוע מצאתי את עצמי מנסה נואשות למצוא תאריך שבו אוכל לצאת לבילוי זוגי עם בעלי – אני מדברת על יציאה לקולנוע, לא סופשבוע בצימר… על עבודות הבית אני בכלל לא מדברת. בסוף סיכמנו שנמצא איזה ערב ביוני. אני מנהלת קרב בלימה מול הבלגן והכביסות, ובדרך כלל מפסידה. את רגשות האשם אני צריכה לטאטא כל בוקר מתחת לשידה.

המחיר הכבד ביותר של כל זה, כבד במובן המילולי ביותר של המילה. אני נושאת על עצמי קילוגרמים עודפים שהצטברו בהריון וממשיכים להצטבר. אני לא מצליחה להביא את עצמי לגייס את הכח הנפשי שנדרש לי כדי להלחם בזה. את ההצלחה בעבר אני מייחסת – בין יתר הדברים – להחלטה להביא את נושא המשקל לראש סדר העדיפויות שלי, לפנות לכך זמן ולהתגייס כל כולי לעניין. זה אומר ספורט, והקפדה על תזונה מסודרת ובריאה, ותשומת לב קפדנית. כיום אני מרגישה כמו שמיכה קצרה מדי שמנסה לכסות על שטח גדול מדי. אני לא יכולה להכניס עוד משהו מבלי שמשהו אחר ייפגע.

אז לא. אני לא מוכנה לוותר על אף אחד מהדברים האחרים שממלאים את חיי כרגע, ולכן אני משלמת את המחיר ונשארת כמו שאני. שוב התחושה המשונה הזו, שתוקפת אותי מדי פעם כשאני עוברת ליד מראה או השתקפות בחלון ראווה, ותוהה מי זו שמציצה שם. שוב התחושה שהגוף שלי לא בנוי לחיות עם עודפי משקל כאלו. יש בקרים שאני מרגישה רע כל כך – שמנה, כבדה, מוזנחת. שוב התהיה האם אי פעם אצליח לחזור לעצמי.


נכון שבסוף זה ישתלם?


* באוניברסיטת בר-אילן
** שלוש בגלל לימודי ההשלמה

מודעות פרסומת

חיה על 5 שעות שינה

עם התגית: , , , ,
פורסם ב-הכל אודות אדוה, חיים דלי שומן
33 תגובות ב“משלמת את המחיר
  1. יניב הגיב:

    אדוה,

    הכתיבה שלך מקסימה,
    הצלחת לגעת בנקודה אישית ורגישה, ולבטא את הדברים בצורה כנה ומרגשת כ"כ.

    בהצלחה בכל.

  2. ליאת הגיב:

    אני חושבת שאת מתארת בדיוק רב את המילכוד של נשים קריירסטיות בשנות ה30 של חייהן. מנסות לג'נגל בין העבודה למשפחה ללימודים והבית, חיות כל הזמן בתחושה שאנחנו לא עושות שום דבר עד הסוף כמו שצריך, כמו שאנחנו באמת יודעות ויכולות, הולכות לישון עם ייסורי מצפון וקמות איתן כל בוקר מחדש והכי עצוב שוכחות להשקיע בנו, ושוכחות שאם אנחנו לא נהיה 100% בסופו של דבר כל מגדל הקלפים היפה שבנינו מסביבינו יתמוטט.

    ובנימה אישית יותר, מאד מבינה אותך, אחת ההחלטות והתובנות אליהן הגעתי בתקופת התואר השני שמצטיינת אני לא אצא מפה וגם אין צורך וממוצע מעל 80 זה מספיק טוב ומכובד, היה קשה אבל בסוף הפנמתי. אז שווה לוותר גם כאן.

    הבית אצלנו אף פעם לא נראה כמו מוזיאון, ומקסימום שבאים אורחים, מעיפים את הכביסה מהסלון לחדר השינה, עושים ערמות יפות ודוחפים את הלכלוך מתחת לספות(:.. עקרת בית מצטיינת לצערי של חמותי אני כבר לא אהיה

    אני חושבת שמילת המפתח היא לוותר, לוותר לעצמינו על הצורך להיות מצטיינות בכל דבר ולהבין איפה כן חשוב שנהיה, משפחה, עבודה והכי חשוב כלפי עצמינו

    לגבי הפעילות הגופנית, הדרך היחידה היא להכניס את זה לשגרת היום, אחרת זה פשוט לא קורה

    בהצלחה לך ולכולנו(:

  3. רנית הגיב:

    אני ממליצה להרבות במיקור חוץ של כל דבר אפשרי….

    • אדוה לוטן הגיב:

      את חושבת שאם אני אשלם למישהו שיתעמל במקומי, זה יעזור?

      • רנית הגיב:

        :- )
        אני השתתפתי בסקר שעושה המכון כושר שלי ולשאלה על מה אני מוכנה לשלם, אמרתי שאני מוכנה לשלם כפול אם אני אהיה רזה בלי להתעמל. הם עובדים על זה.
        יש מלא בדיחות על מה אפשר להוציא למיקור חוץ ומה אי אפשר. רוצה לדבר על זה ?

  4. רן לירון הגיב:

    כול-כך מוכר…
    לפעמים נדמה לי שכולנו מנסים לעשות zip לחיים –
    לדחוס את המקסימום לזמן העומד לרשותנו.
    תמיד מרחפת מעל הנוהל הזה השאלה –
    האם היחס של הספק / איכות מוצדק?
    האם המאמץ הזה להספיק כל כך הרבה, לא הופך את הדרך למתישה ולא כיפית?
    האם החיים היו מספקים פחות אם היינו עושים פחות, אבל באופן יסודי יותר?

    מצד אחד – מה שנדחה לזמן קל יותר, אולי לעולם לא יקרה.
    אבל כל מה שננסה לדחוס להווה יבוא על חשבון כל מה שכבר קיים ודורש זמן ואנרגיה.
    לא פשוט.
    (ועם זאת – שאלו תהיינה הבעיות שלנו בחיים.
    מה שהדודות קוראות "צרות של עשירים").

    • אדוה לוטן הגיב:

      מצד שני, זה גם קצת בגנים שלנו, לא? להיות יסודיים? לעשות הכל "נכון"?

      • רן לירון הגיב:

        אני לא יודע מה לגבי גנים, אבל זה כנראה חלק מהגדרת הדרישות בתחום המקצועי.
        הבעיה ש"הכול" ו"טוב" לא ממש הולכים יחד.
        לפעמים נדמה לי שאני צריך מנהל פרויקטים בשביל לסייע לי בניהול הפרויקט המורכב
        שנקרא "החיים שלי"…

        • אדוה לוטן הגיב:

          לגמרי שותפה להרגשתך… אני חושבת שאני מכירה כמה אנשים שעושים את זה (נעזרים באחרים שינהלו להם את החיים 🙂 )

  5. רן לירון הגיב:

    נדמה לי שדבר ראשון מה שאנחנו זקוקים לו הוא שינויי תפיסה.
    לנהל את החיים שלנו לא כמו משהו ש"קורה" ולא כאוסף של שאיפות / מטלות
    אלא תכנון אמתי מודע ל-Scope, ליעדי הפרויקט, לתקציב,
    למשאבים השונים העומדים לראשותנו
    ועם הערכה מפוקחת של עלות / תועלת, לוחות זמנים, הקצעת משאבים וכו'.

    כמובן – יותר קל להגיד מלעשות.

    • אדוה לוטן הגיב:

      כן, הרבה יותר קל לומר מלעשות. אני אופטימית כי כאמור היו לי תקופות שפויות יותר בחיים, ושפויות בזכות החלטה להפוך אותן לכאלו. אני מניחה שתוך שנה וחצי אפשר יהיה לדבר על זה שוב 😉

  6. יערה הגיב:

    אני כלכך מזדהה ואפילו מורידה בפניך את הכובע.

    כי אני לא עובדת במשרה מלאה (33 שעות שבועיות) בעבודה הכי לא טובענית שיש, לא מנהלת משק בית כמוך (בכל זאת קיבוץ…) ועדיין לא מוצאת זמן לנשום בין לבין.

    אז לאחרונה החלטתי לרדת מהפרפקציוניזם שלי, לא לשאוף למאיות בכל המבחנים – להישאר על ממוצע 85 ומעלה ולהסתפק בזה. כי אי אפשר להיות מצויינים בהכל – והרבה יותר חשוב לי להיות מצויינת בבית, לילדים, לבן הזוג – אז הלימודים במקום השני – פחות טוב, אבל מעולה בשבילי.

    אני בטוחה שאת עושה את המקסימום שאת מסוגלת – ותחשבי על זה שהלימודים יגמרו יום אחד והכל יחזור למצב התקין.

    עזבי רגשות אשם – אין להם מקום. מותר לך לעשות משהו בשבילך – גם על חשבון דברים אחרים לעיתים.
    ובקשר למשקל? כבר אמרתי שהלימודים יגמרו מתישהו, אז תתפני לזה – כי אי אפשר להיות מצויינים בכל.

    ונקודה אחרונה: אני חושבת שאת מדהימה ויש לך כוחות על לעשות את כל הדברים שאת עושה. כיף לילדים שלך שיש להם אמא כזו שנותנת להם דוגמה אישית כלכך טובה.
    שיהיה בהצלחה בהמשך.

  7. השושנה והאבן הגיב:

    סליחה, אני רק שאלה.
    למה החלטת לדחוס את התואר ולא דווקא לפרוס אותו? לא היית נהנית יותר ולחוצה פחות אם היית עושה את התואר בארבע, ואפילו בחמש שנים?

    • אדוה לוטן הגיב:

      אפשר לומר שזה "מסיבות אישיות" – דרך אחרת לומר שלא אפרט כאן בבלוג 😉
      אבל זה קשור לכך שאני צריכה להשתלב עם תוכניות ארוכות טווח של המשפחה.

  8. nirit הגיב:

    אני עושה הרבה פחות ממך ולא מסתדרת עם הזמן. אני מרגישה שאני כל הזמן רצה אחרי דברים שאני צריכה לעשות במקום לנהל את סדר היום שלי בצורה יעילה ומושכלת. רשימת הדברים שאני צריכה לעשות והדברים שאני צריכה לטפל בהם ארוכה פי כמה מרשימת הדברים שביצעתי ושטיפלתי בהם. ובכל פעם כשכבר אני בטוחה שהצלחתי להיכנס לשיגרה שבה כל המטלות שיש לי לבצע מטופלות, אחד הילדים חוטף איזו מחלה אקזוטית ומשנה לי מחדש את סדר היום ואת סדר העדיפויות.
    אבל אני נהנית בלימודים, ועוד חודש נגמר הסמסטר, ואז נוכל לנשום קצת, וגם לעשות דיאטה 🙂

  9. ירון הגיב:

    תואר עם עבודת מחקר הרבה יותר מועיל מאשר תואר המבוסס על קורסים בלבד. גם לנפש, גם לזמן הפנוי וגם לידע ולנסיון. ואם האוניברסיטה גמישה די הצורך, לא חובה לדחוס את הלימודים למינימום הזמן האפשרי. ועוד משהו – להחנות את הרכב רחוק מהיעד ולצעוד, לעלות במדרגות ולא במעלית, ללכת לשירותים בקומה אחרת ולהסתובב קצת במסדרונות בדרך.
    בהצלחה.

  10. ברק הגיב:

    תיארת זאת באופן קולע!

    המחשבות שלי על הנושא בזמן האחרון הובילו אותי למסקנה שהבעיות של חוסר זמן והרגשת OVERFLOW מתחילות מהדברים ש: "אני חייב לעשות את זה", "הבטחתי לעשות", "אני רוצה לעשות את זה", אני חייב לעשות זאת בצורה הזאת" "אם אני לא אעשה את זה ההזדמנות תתפספס".
    נראה זמן זה קצת כמו מזוודה שאורזים לטיול- לא משנה באיזה גודל היא תמיד היא תהיה מפוצצת ויהיה חסר בה עוד קצת מקום לעוד דבר שהיינו רוצים לקחת.
    נראה לי שאם מצליחים להפחית מאלה ומצליחים ליצור איים של כלום, אז יש יותר מקום ואוויר לדברים אחרים להיכנס.
    והניסוי המחשבתי שעוזר לי לגלות את המקומות שבהם אפשר להפחית זה לשאול – "למה אני עושה את זה".

    ספר טוב להשראה בנושא- "אין מחיר לחופש" של טום הודג'קינסון- מצחיק, מעמיק ומעורר מחשבה.
    (וגילוי נאות- הייתי שמח שיהיה לי יותר זמן לקרוא ולהתקדם בו בקצב "שהייתי רוצה" 🙂 )

  11. יוסי לוי הגיב:

    בהחלט זה ישתלם, למרות כל הקשיים. בהצלחה!

  12. האורגניזם הגיב:

    אני מאוד מזדהה עם התיאור שלך של חוסר היכולת לעשות את המיטב בכל התחומים, וההרגשה של שמיכה קצרה מדי. היתה תקופה שגם אני לקחתי על עצמי יותר מדי והרגשתי שאני מפסידה מכל העולמות, שעדיף בעצם לעשות פחות אבל לעשות כמו שצריך מאשר לעשות הרבה ולעשות את המינימום רק כדי לשרוד. מטבע לשון שרץ לי בראש באותה תקופה הוא – spreading too thin. זה אפילו לא היה לגמרי שאלה של זמן, אלא יותר עניין של משאבים אינטלקטואלים ונפשיים. המוח, שלי לפחות, לא באמת מסוגל להתעמק כראוי ביותר מדי נושאים בבת אחת. אצלי זה קצת גרם לקשיי ריכוז כי בכל זמן נתון היו לי לפחות שלושה או ארבעה נושאים בוערים לעסוק בהם ומרוב בילבול לא הצלחתי להתמקד כראוי באף אחד מהם.

    באופן אישי, אני לקחתי צעד אחורה והחלטתי להוריד הילוך בחלק מהדברים שלקחתי על עצמי, זה אמנם היה מחיר מסויים לשלם אבל אני חושבת שמאז אני מצליחה יותר במה שכן בחרתי להתמקד בו, והאמת היא שאני גם נהנית יותר ככה.

    • אדוה לוטן הגיב:

      זה קורה גם לי, כשיש לי כמה דברים דחופים, ואני צריכה להשקיע מאמץ בתעדוף, אחרת אני פשוט "תקועה" ולא עושה כלום.

  13. […] לא מסוגלת להתמודד עם הרזיה בנוסף לכל הדברים האחרים, הרמתי ידיים. מאז ניסיתי שוב עוד כמה פעמים, אבל שום נסיון לא ארך יותר […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

לצערי פייסבוק מסתירים את רוב העדכונים מדפים שנרשמתם אליהם. כדי להבטיח את קבלת העדכונים, עליכם להכנס לעמוד ולבצע את הפעולות הבאות:
1. העמידו את סמן העכבר על הריבוע בצד הימני העליון של המסך שבו כתוב Liked. ייפתח תפריט.
2. בראש התפריט מוצגת האפשרות Get Notifications. סמנו אותה.

אין בעיה. הזינו את האימייל שלכם כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפו אל 80 שכבר עוקבים אחריו

Creative Commons License התכנים בבלוג זה מופצים תחת רישיון ייחוס-איסור יצירות נגזרות 2.5 ישראל של Creative Commons, אלא אם צויין אחרת. לשימוש נא ליצור קשר במייל.

Add to Technorati Favorites

%d בלוגרים אהבו את זה: