למה כמעט והפסקתי לצייץ

הרומן שלי עם טוויטר התחיל לפני כמה שנים. אני עוקבת אחרי קצת יותר מ-100 אנשים וארגונים, מתוכם פעילים מאוד כ-20%, ולפחות 60% כמעט ולא פעילים, למעט ציוץ מזדמן. וגם אצלי כך. אם מישהו יסתכל על הפיד שלי בתקופה האחרונה, יגלה שאני כמעט ולא מצייצת.

לעומת זאת, בפייסבוק אני מאוד פעילה. אני מבקרת באתר בממוצע פעמיים ביום ויש ימים שיותר. אני מעדכנת סטטוסים ומשתפת דברים שאני קוראת ברשת. יש לי קצת יותר מ-200 חברים וכ-60% מהם פעילים למדי.

ניסיתי לנתח את הסיבות לפער הזה, ואני חושבת שאפשר לתלות אותן בשני דברים:

הרכב חברתי – בפייסבוק אני מחוברת בעיקר לאנשים שאני מכירה באופן אישי. בטוויטר יש מעט אנשים שאני מכירה ורובם זרים שהחלטתי לעקוב אחריהם בגלל עניין במה שהם מפרסמים. רוב האנשים שאני מכירה לא נמצאים בטוויטר, לא מתעניינים בו, ורובם גם לא יודעים בעצם מה זה. באופן טבעי, יש משהו יותר נינוח בסביבה מוכרת שבה אני לא חשה את הצורך להוכיח את עצמי כל הזמן, וטוויטר בהחלט נותן לי תחושה כזו.

אבל בעבר ביליתי המון בפורומים, שם הייתי בזהות אנונימית (לרוב) והיכרתי הרבה מאוד אנשים, כולל כמה מחברותי הטובות (היום). מדוע הבילוי בפורומים לא יצר אצלי את תחושת התלישות שטוויטר יוצר? האם מדובר בהרכב אנושי, או שמא זה משהו אחר?

חלק מזה קשור לדעתי לעובדה שאין תאימות בין מי שאני קוראת ומי שקורא אותי. נכון שהרבה פעמים זה תואם, אבל ממש לא תמיד. וכך קורה שאני מגיבה למישהו והוא לא מגיב – מאוד יתכן שאני פשוט לא מופיעה בפיד שלו והוא לא בדק אם מינשנתי אותו. ההרגשה, אם כך, היא שאני מדברת עם עצמי. בשביל זה אני לא צריכה את טוויטר, תודה.

זה מביא אותי לנושא השני – הפורמט. גם טוויטר וגם פייסבוק הם זרם של עדכונים. אבל צורת המימוש של הפיד הזה, שונה מהותית. קיבוץ התגובות תחת פייסבוק גורם לכך שהוא הרבה יותר דומה לפורום מבחינת ההתנהגות והמבנה. טוויטר לעומתו, הוא כמו נהר של עדכונים. הארגון היחיד הוא סדר קלנדרי. כדי למצוא סדר בתוך השטף, צריך לעבוד קשה ולהתאמץ.

המעקב אחרי מי שהגיב לי, הוא מאוד חשוב כמובן. הרי אנחנו נמצאים פה בשביל הקשר עם אנשים אחרים. אולם בעוד שטוויטר מאפשר לי לראות רק מי הגיב לי ישירות (תוך אזכור של שמי), פייסבוק מספק לי הודעות מפורטות לגבי מי הגיב או “אהב” משהו שפרסמתי. כשמדובר בשיחה רבת משתתפים, לפייסבוק יתרון נוסף כיוון שאם הגבתי למשהו שמישהו אחר פרסם, אוכל לראות תגובות נוספות וכל להשאר חלק מהשיחה.

כשאני נכנסת לפייסבוק, אני מצליחה תוך זמן קצר יחסית להתעדכן ברוב מה שהתפרסם באותו היום. אני רואה איפה היו הרבה תגובות, אני יכולה להגיב בעצמי. גם אם נכנסתי אחרי מספר ימים, קל לי יחסית להתעדכן ולקרוא מידע שמעניין אותי או חשוב לי.

כשאני נכנסת לטוויטר, אני מרגישה לפעמים כאילו הקפאתי רגע בזמן: אני רואה את מה שצוייץ לאחרונה, העדכון לאחור הוא דבר מייגע, ובעיקר ההתחקות אחר תחילתן של שיחות. התחושה היא שקורה המון אבל אין לי מושג מה, למה, ומי אמר למי. בעיקר אני מרגישה כאילו הדרך היחידה שיש לי להשאר חלק מהמשחק, היא להיות צמודה לטוויטר כל הזמן וזה, לצערי, פשוט בלתי אפשרי.

ובעודי כותבת את משפט הסיום, הצצתי בפיד שלי בטוויטר ונפלתי על משפט שכתבה @vandersister כחלק משיחה סוערת: " אחותי מבקשת למסור שהיא לא מבינה איך כולם עונים כל כך מהר. הסברתי לה שאין לנו חיים #ללאחיים". כן, נו, זה כנראה ממצה את זה. באסה.

מודעות פרסומת

חיה על 5 שעות שינה

עם התגית: , ,
פורסם ב-טכנולוגיה אנושית
8 תגובות ב“למה כמעט והפסקתי לצייץ
  1. נירית הגיב:

    אני שורצת המון באינטרנט, אבל אפילו לי אין מספיק זמן לבזבז על הטוויטר. זה נחמד כשיש אירוע קולקטיבי שכולם מצייצים במהלכו (כמו גמר כוכב נולד), אבל במהלך היום-יום זה גוזל יותר מדי זמן. מאוד התחברתי לתחושה שלך שקריאה בטוויטר היא כמו הקפאת רגע בזמן. אם לא יושבים על הטוויטר 24 שעות בלי הפסקה, באמת מאוד קשה (ואפילו בלתי אפשרי) להתעדכן לאחור.

  2. vandersister הגיב:

    זה נכון שקשה מאוד להיות מחוברים למה שקורה בטוויטר 24 שעות ביממה, אבל אני מכירה גם לא מעט צייצנים שמתחברים רק מפעם לפעם, קוראים מעט ממה שמסביב ואומרים משהו בנחת, ולא בהכרח מרגישים צורך לחזור אחורה ולהתעדכן בכל מה שנאמר. אני לא כזאת, כאמור… אבל זה אפשרי. כל אחת/ד והפורמט המתאים לה/לו.

    • אדוה לוטן הגיב:

      אני מרגישה שיש משהו קצת אנוכי במה שאת מתארת, לא?

      • אדוה לוטן הגיב:

        אני מתכוונת – אנוכי מצידי…

        • vandersister הגיב:

          למה אנוכי? כל אחד והקצב שלו, זה מקובל בהחלט. זה ברור לגמרי שאי אפשר לקרוא הכל כל הזמן, וטוויטר הוא בראש ובראשונה כלי שמיועד לאפשר לך להתבטא כרצונך, עם או בלי קשר למה שאנשים אחרים אומרים.

          • אדוה לוטן הגיב:

            לפרסם משהו מבלי לקבל תגובה, זה מתסכל. בדרך כלל, אנשים מגיבים למי שגם מגיב להם. זה נכון בהרבה מקומות ברשת ומנסיוני כך גם בטוויטר. אבל אם אני לא נוכחת שם, אני לא מגיבה להם ולכן גם לא אזכה לתגובה.

  3. עירא הגיב:

    אם נשים בצד את הסיבות האידאולוגיות שלי נגד פייסבוק, אני יכול להגיד לך שמתקופה קצרה מאוד שטיילתי שם עם חשבון שאול הלכתי לאיבוד. המון ספאם, ארועים שלא הבנתי איך לשתף או להגיב להם בלי לעשות לייק (ולפעמים לא רציתי לעשות לייק אלא לשתף דווקא כבסיס לביקורת, נגיד). דווקא שם לא יכולתי לחפש באותה הקלות בעבר, למיין בקלות מה בא לי לראות וממי.

    אבל את טוויטר אני אוהב דווקא בשביל מה שהוא לא. אני אוהב את המינימליזם, אני בהחלט מסוגל להתחבר בלי לחפור אחורה (למרות שלרוב אני כן משתדל "להשלים" אם זה רק 4-5 שעות), ואני אוהב את העובדה שאנשים שאני רוצה לעקוב אחריהם לא חייבים לעקוב אחרי ולהפך. בעיקר אני אוהב שזה לא המקום להודעות אישיות מדי ויותר דיונים תמציתיים על ענייני השעה. אני שונא לגלות שחברים שלי היו בהריון וילדו אבל שלחו על זה הודעה רק בפייסבוק, זו הרגשה קצת של זלזול. "זרקנו מהחלון מכתב, אשמתך שלא היית שם ביום ובשעה הנכונים לתפוס אותו". חבר עשה לי את זה פעם אחת בטוויטר וחטף שטיפה, ומאז זה לא קרה יותר. אם יש עדכונים אישיים, שולחים במייל אישי או מרימים טלפון.

    אז טוויטר לא מאוד חברתית, כמו שאת אומרת, וזה בדיוק איך שאני אוהב אותה. אני נהנה שם לעקוב אחרי ידיעות מנאסא, כוכבי תרבות שלי, פילוסופים, סופרים, אסטרופיסיקאים, וגם 20-30 ישראלים מעניינים, אקטיביסטים ו/או מצחיקנים. אבל כשיש לי דברים אישיים לשאול או לספר, אני מעדיף לפגוש את החברים שלי, או מקסימום להרים טלפון…

    • אדוה לוטן הגיב:

      אחת התובנות שהגעתי אליה לגבי פייסבוק, אחרי נסיון דומה למה שתיארת, היה שרשת חברתית מעניינת לא בגלל ה"רשת" אלא בגלל ה"חברתית". כלומר, בתקופה שבה השתמשתי בחשבון בדוי וזהות אנונימית, ולא הייתי מקושרת לאנשים שעניינו אותי, באמת לא היה בה שום דבר מעניין…
      זה השתנה כאשר התחלתי להיות פעילה יותר מצד אחד ויותר חברים שלי או אנשים שפגשתי ועניינו אותי, התחברו לרשת שלי.

      כתבת "אבל כשיש לי דברים אישיים לשאול או לספר, אני מעדיף לפגוש את החברים שלי, או מקסימום להרים טלפון" – אולי זה בגלל שנים של חברויות וירטואליות, אבל מבחינתי יש משהו מאוד טבעי בלשתף ולהחליף חוויות דרך מקום וירטואלי כמו פייסבוק. יש מדרג כמובן: כשגיליתי לראשונה שאני בהריון, שלחתי מייל לחברות הטובות שלי. כשרציתי שגם מעגלים יותר רחבים ישמעו, פרסמתי בפייסבוק. מישהו פעם אמר שזו דרך לשמור על קשרים חברתיים "בעצימות נמוכה" וזה גם נכון, אבל אני חושבת שזו גם דרך מצויינת להנות מקשר עם כמות של אנשים שבאופן טבעי לעולם לא הייתי מצליחה להיות בקשר עם כולם.

      אל תבין ממה שכתבתי שאני חושבת שפייסבוק הוא אתר מצויין לעומת טוויטר שאיננו. כמו שציינת, לטוויטר יש יתרונות שבפייסבוק אין (עניין החיפוש הוא בולט וכאוב בניהם). אבל באופן אישי, אני מצליחה להתחבר אליו יותר בקלות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

לצערי פייסבוק מסתירים את רוב העדכונים מדפים שנרשמתם אליהם. כדי להבטיח את קבלת העדכונים, עליכם להכנס לעמוד ולבצע את הפעולות הבאות:
1. העמידו את סמן העכבר על הריבוע בצד הימני העליון של המסך שבו כתוב Liked. ייפתח תפריט.
2. בראש התפריט מוצגת האפשרות Get Notifications. סמנו אותה.

אין בעיה. הזינו את האימייל שלכם כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפו אל 80 שכבר עוקבים אחריו

Creative Commons License התכנים בבלוג זה מופצים תחת רישיון ייחוס-איסור יצירות נגזרות 2.5 ישראל של Creative Commons, אלא אם צויין אחרת. לשימוש נא ליצור קשר במייל.

Add to Technorati Favorites

%d בלוגרים אהבו את זה: