לפני שבוע עשיתי סדר במחשב שלי ומצאתי משהו מעניין: הודעה שפירסמתי בפורום הורים של ynet לפני תשע שנים. באותה תקופה הייתי אמא לילדה בת שנתיים כמעט (אתגר לא פשוט בפני עצמו, כזכור), ביתי הבכורה. יחד עם העצמאות המתפרצת אצל העוללה, מצאנו את עצמנו עוברים מגידול הילדה לחינוך הילדה.
אני אוהבת לחשוב על הורות כעל סוג של סרגל מאמצים. מתחילים בכלל בהריון. פתאום אנחנו מבינות (יסלחו לי קוראי הגברים…) שיש לנו אחריות לא רק על עצמנו. פתאום לא אוכלים כי רעבים או מתחשק, אלא אוכלים כי צריך (מממ… וגם כי מתחשק). הולכים לבדיקות רפואיות באדיקות שמעולם לא ניחשנו שאנחנו מסוגלות לה. ועוד ועוד.
ואז יש תינוק, וההורים מוצאים את עצמם לראשונה מטפלים ואחראים לגור קטן וחסר ישע. יקום ההורה שלא עברה במוחו המחשבה, ביומיים אחרי שהגעתם הביתה מבית החולים: “אוקיי, זה היה נחמד, מתי באים ההורים שלה לקחת אותה?”. אנחנו לומדים לדאוג לכל הצרכים הפיזיים שלהם ולומדים שהצרכים הרגשיים שלהם חשובים לא פחות. אנחנו מגלים שזה בכלל לא פשוט לשמור על התינוק שלנו שבע, רגוע ובריא.
כשסוף סוף אנחנו מתחילים לרכוש ביטחון במה שאנחנו עושים, הם נהיים ניידים ונכנס מימד חדש לתמונה – גבולות. לא להתקרב לתנור. לא לשחק עם החתול. לא לזרוק את הצלחת של האוכל. לא לזרוק את הצלחת. אמרתי לא(!) לזרוק את הצלחת. וחוזר חלילה. זה כבר לא טכני, וזה עוד לא באמת חינוך.
אבל גיל שנתיים היה סיפו של עידן חדש נוסף. לראשונה היתה פה התנגשות רצונות ובעיקר, לראשונה הבנו שלמה שנעשה או לא נעשה עכשיו, עשויות להיות השלכות ממשיות וארוכות טווח.
זה השלב שבו התחלנו לנהל בבית דיונים רציניים על חינוך. כבר היו לנו דיונים על חינוך ילדים בעבר, אבל כולם היו תיאורטיים. איכשהו זה הרגיש אחרת לגמרי כשלנגד עיננו עמד יצור מתוק ואהוב, עם פנים ועם שם. אחרי הדיון הזה כתבתי הודעה בפורום שבה סיכמתי את היעדים שהצבנו לעצמנו:
נושא : לחנך את עמית – סיכום דיון פילוסופי-מעשי תאריך : 10/12/01 05:48 מחבר/ת : מאמאצ”יקה* בשבוע האחרון ניהלתי עם עצמי ועם הבעל דיון מעמיק בשאלה: “איך אנחנו רוצים לחנך את עמית”. הנחת היסוד שלי היא שמה שחשוב בעיקר הוא התוצאה של איך היא תהיה כמבוגר ולא איך היא תהיה כילדה או כבת נוער ולכן אני מציבה לעצמי יעדים חינוכיים לטווח הארוך (אף שחלקם הגדול רלוונטיים כמובן גם קודם). גם אם יהיה קשה יותר בדרך, אני מוכנה לכך אם זה יעזור להשיג משהו בטווח הארוך. סיכומו של הדיון היה שאנחנו רוצים שהיא תהיה:
בעלת חשיבה עצמאית.
גאה בעצמה ובעלת ביטחון עצמי.
תיתן כבוד לאחר. אם זה אדם אחר, ספר, משהו שמישהו אחר עשה, תרבות, ספרים, כסף (שאבאמא הרוויחו
) וכד’.
אופטימית
משכילה ומכירה בחשיבות ההשכלה והידע
בעלת כבוד למסגרות חברתיות: משפחה, בית ספר, צבע, מדינה (זה כמובן לא עומד בסתירה לסעיף 2 – “חשיבה עצמאית”) ולבסוף – משהו לגמרי אישי שקשור יותר אלינו:
שתראה בהוריה את הכתובת שאליה היא יכולה תמיד לפנות. שאנחנו תמיד נעמוד לצידה ונהיה שם בשבילה. זה לא אומר שנעשה הכל במקומה, אבל תמיד, תמיד נעזור לה בכל אשר תזדקק לו ולעולם (ובכל שלב או גיל) לא נשאיר אותה לבד במערכה כשהיא זקוקה לנו. זהו, עכשיו היעדים מוגדרים. כל מה שצריך לעשות זה להגדיר דרכים למימוש…
חתיכת מניפסט! אחרי שמצאתי את ההודעה, שאלתי את עצמי איפה אנחנו נמצאים היום, 9 שנים אחר כך, בגיל אחת-עשרה. האם עמדנו ביעדים שהצבנו לעצמנו, או לפחות נראה שאנחנו בכיוון? או שמא נכשלנו כישלון חרוץ?
נבדוק:
בעלת חשיבה עצמאית – זה סעיף שקשה לי לענות לגביו. אולי צריך לחזור אליו שוב בעוד שלוש-ארבע שנים.
גאה בעצמה ובעלת ביטחון עצמי – לא רע. אמנם יש לה לעיתים “נפילות” אבל בסה”כ יש לה הרבה הרבה יותר ביטחון עצמי מאשר למשל היה לי בגילה.
תתן כבוד לאחר – מסר שאני חושבת שהוטמע לא רע, אבל מדי פעם עדיין מצריך תזכורות.
אופטימית – הצלחה גדולה. זה כנראה האופי שלה ולא קשור לחינוך, אבל מה אכפת לי.
משכילה ומכירה בחשיבות ההשכלה והידע – השנה האחרונה דווקא היוותה שנת משבר. אני חושבת שהיא מבינה את חשיבות הנושא, אבל השנה לראשונה היא נאלצה להתאמץ בשביל לעמוד בדרישות ממנה, ואת זה היא לא אהבה… יחד עם זאת, משהו שלא רשמתי בהודעה המקורית, אבל בהמשך התגבש אצלי כמטרה חינוכית בפני עצמה, הוא “תאהב לקרוא” וזו – אני גאה לומר – מטרה שהושגה במלואה.
בעלת כבוד למסגרות חברתיות – נכון להיום, בהחלט כן.
לבסוף המטרה האישית שלי – שתראה בנו כתובת לפנות אליה בכל נושא ועניין. בהקלה אני יכולה לומר שכן, עמית היום לא מהססת לבוא אלינו ולהתייעץ איתנו בכל נושא. וזה בעיני הישג לא מבוטל שאני חייבת לשמר.
* מאמאצ’יקה היה הכינוי שלי בפורום.
