אסור לנו לשתוק

בימים האחרונים אני מציפה את פיד הפייסבוק שלי בלינקים לכתבות ופוסטים שכולם סובבים סביב שאלת האחריות למחדל הפקרת בטחון תושבי מדינת ישראל (תודה על הסבלנות, חבר'ה, מי שעוד לא עשה לי hide). אני מקבלת הרבה לייקים (כי כולנו עצבניים וכועסים), אבל לא פעם גם תגובות שהרוח הכללית שלהן היא: "לא ציפינו אחרת", "אז מה חדש", ו"למה את חושבת שמשהו ישתנה פה".

ובכן, זה נכון – אנחנו לא מופתעים לגלות שסדרי העדיפויות של הממשלות שלנו לדורותיהן, כולל הנוכחית, הם שגויים ולא רואים אותנו ממטר. לעזאזל, אנחנו גם לא באמת מגלים את זה, הרי כל מי שחי פה במדינה ידע ששירותי הכבאות הולכים פייפן. הם צעקו את זה מתחת לכל עץ רענן. הם אפילו ניסו לנקוט בצעד הלא פופולארי של למנוע מעם ישראל את הלחם ושעשועים שלו בדמות כוכב נולד, עד שמצאו דרך לעקוף אותם. הנושא נידון בוועדות הכנסת, היו ניסיונות להעביר חוקים שיקלו על המצב. כך שהכתובת לא היתה סתם על הקיר, היא הייתה מקועקעת על מצחם של חברי הממשלה שלנו, שכנראה פשוט לא מתבוננים במראה. ביננו, גם אני הייתי נמנעת מכך לו הייתי במקומם.

אבל דברים חייבים להשתנות. לא מאוחר מדי. וכמו שמים שוחקים סלע, ככה אנחנו צריכים להמשיך ולצעוק ולדרוש ולפמפם את המסר הזה, שאנחנו לא מוכנים לקבל את הזלזול הזה. אם נצעק מספיק ונדרוש מספיק, לאט לאט יהיה שינוי. אם נשתוק בטוח שלא יהיה שינוי.

יש פה שני דברים שחייבים להשתנות. ראשית, התפיסה של ביטחון (במובן הקלאסי של המילה) כחזות הכל. אני לא מומחית לביטחון ולכן לא אכנס לשאלה האם צריך לתקצב מטוסים חדשים לחיל האויר בעידן שבו כנראה עוברים בהדרגה למל"טים וכשההערכה היא שהמלחמה הבאה תתקיים מול העורף. אבל אני כן רוצה לדבר על מה שאני כאזרחית תופסת כביטחון האישי שלי. כן, כמובן, אני מצפה לא להיות מותקפת ע"י מדינות אויב או מחבלים. אבל אני מצפה גם שיהיו מספיק שוטרים כדי לשמור על הביטחון שלי כשאני הולכת לרחוב ולוודא שאף אחד לא ירה בי במסגרת חיסול חשבונות של חברת הפשע.

רשת הבטחון שהמדינה צריכה לספק לי לא נעצרת כאן. בארצות הברית אולי היו מתיזים לעברי עכשיו "סוציאליסטית", אבל פה זו לא מילה גסה. אני רוצה לדעת שביום שבו אפוטר לא אשאר בלא כלום ושאם יפגעו בילדי יהיה מי שיתמוך ויטפל בהם. אני מצפה שיהיה פה מערך רווחה מספק למספר התשובים במדינה. שביום בו אחלה או אפצע, תהיה מערכת הבריאות מסוגלת לטפל בי. אני מצפה שיהיו מספיק בתי חולים, מספיק אחיות, מספיק רופאים, מספיק ציוד. וכדי שמחר תהיה פה חברה ששווה לחיות בה, אני רוצה שיהיה מי שיחנך את ילדי וחבריהם. אני רוצה שיהיו פה מורים טובים, מספיק כיתות ושעות לימוד.

אני רוצה שישלמו להם משכורת טובה, שתכבד את עבודתם.

שלום בוגוסלבסקי כתב "תביאו לי כבאים, רופאים ומורים" וצדקה ואן-דר אחותך שהגיבה שזו צריכה להיות סיסמת המהפכה. "אנחנו צריכים להתחיל לתפוס את המדינה במונחים אזרחיים" כתב עפר שלח. אם לא נעשה את זה, לא תהיה פה מדינה להגן עליה.


הדבר השני שצריך להשתנות הוא תפיסת האחריות. מה שאני מחפשת פה הוא accountability*. שוב אני נתלית בכותבים מוכשרים ממני – נמרוד הסביר הבוקר מדוע שלושה ממנהיגינו צריכים לקבל עליהם את האחריות וללכת הביתה.

כמו שאמרו רבים, השיטה אשמה. אבל השיטה לא לבד. אשמים כל מי שקיבלו אחריות ולא שינו אותה, וכל מי שלא נאבק כפי שהיה עליו להיאבק למען בטחוננו בתוכה. או אם לתת להם שמות, מצד אי שינוי ואף אימוץ השיטה אנחנו מדברים על שטייניץ, נתניהו וישי. מהצד של מי שלא נאבק דיו אנחנו מדברים בעיקר על אלי ישי. כשעמדו לבחירות, דיברו על מחר טוב יותר. כשנבחרו, דיברו על תיקון עוולות קודמות. כבעלי תפקידים בממשלה, היו מחויבים לבטחוננו. כעת, אין לתת להם לדבר על שיטה עתיקה ועל תקלות קודמות, שהם הבטיחו לתקן; אל לנו לאפשר להם למכור לנו שהם עשו הכול, כשאנו יודעים שלא הכול נעשה; אל לנו לקבל מהם שיש להם סיבות לכך שבטחוננו הופקר. הם הפקירו אותו, ביודעין ובמזיד.

אם אנחנו, הציבור, רוצים להחזיר את הריבונות לידינו, אם אנחנו רוצים לוודא שבטחוננו לא יופקר שוב, אם אנחנו רוצים שנבחרי הציבור שלנו יחזרו לספור אותנו – אנחנו צריכים להראות להם, שוב, שאנחנו נחזיק אותם אחראים למה שהם עושים. אנחנו צריכים לתבוע, בכל מקום, בכל פה, את התפטרותם. עד שייכנעו ללחץ הציבורי, במהרה בימינו אמן, ויורשיהם יידעו היטב שיש לחץ ציבורי בישראל, שיש ציבור בישראל, ושהם מחוייבים, קודם כל, לכולנו.


וזה מחזיר אותי לאותן תגובות שאני מקבלת בפייסבוק. הגישה שאומרת "למה שמשהו פה ישתנה" היא חלק מהבעיה. זו גישה שמשמעותה היא שאנחנו חברה מובסת. אבל זה לא נכון. אולי מי שיבואו במקומם של נתניהו**, שטייניץ וישי (הסדר מכוון, אגב) לא יהיו מוצלחים מהם בהרבה. תרשו לי להמר – הם לא יהיו. אבל אם נדרוש מהשרים ומראש הממשלה לקבל אחריות על כשלונותיהם, יהיה זה צעד חינוכי שיציב סטנדרטים ציבוריים נדרשים. אנחנו צריכים לדרוש מהמנהיגים שלנו לקבל אחריות על מעשיהם. אנחנו צריכים לדרוש מהם לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים. אנחנו צריכים לדרוש מהם להיות אחראים כלפינו.




* אני לא אוהבת את התרגום העברי למילה הזו, אבל למקרה ששאלתם זה אַחְרָיוּתִיּוּת.

** לגבי נתניהו, אני מדברת על האחריות שלו כראש ממשלה בהווה ובעבר וכשר אוצר בעבר, בלי קשר לתפקוד שלו באירוע השריפה עצמה, שהיה בעיני בסדר גמור – בדיוק מה שהייתי מצפה מראש ממשלה בסיטואציה הזו.

מודעות פרסומת

חיה על 5 שעות שינה

עם התגית:
פורסם ב-הכל אודות אדוה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

לצערי פייסבוק מסתירים את רוב העדכונים מדפים שנרשמתם אליהם. כדי להבטיח את קבלת העדכונים, עליכם להכנס לעמוד ולבצע את הפעולות הבאות:
1. העמידו את סמן העכבר על הריבוע בצד הימני העליון של המסך שבו כתוב Liked. ייפתח תפריט.
2. בראש התפריט מוצגת האפשרות Get Notifications. סמנו אותה.

אין בעיה. הזינו את האימייל שלכם כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפו אל 79 שכבר עוקבים אחריו

Creative Commons License התכנים בבלוג זה מופצים תחת רישיון ייחוס-איסור יצירות נגזרות 2.5 ישראל של Creative Commons, אלא אם צויין אחרת. לשימוש נא ליצור קשר במייל.

Add to Technorati Favorites

%d בלוגרים אהבו את זה: