בסוף עוד אהיה צעירה, בריאה ורזה*

הכושר שלי משתפר, כבר אמרתי, בזה אין לי ספק. ובכל זאת, כשאני מתאמנת לבד אני לא מצליחה לרוץ מעבר לעשר דקות ברציפות. אחרי עשר דקות אני כבר עייפה, קצת מתנשפת, הרגליים כבדות. אני עוברת להליכה מהירה, נחה ואז חוזרת לעשר דקות נוספות של ריצה. אמרתי לפליקס שלדעתי זה בגלל השעות המאוחרות שבהן אני מתאמנת, או אולי בגלל שאין לי את הדחף להמשיך ולרוץ ואני פשוט מוותרת לעצמי.

אתמול בערב, שנינו עייפים מדי מכדי לצאת לבלות, למרות שהילדים ישנים אצל סבא וסבתא. תכננו לצאת לשתות (ולבדוק האם אמנם אפשר לחזור עכשיו מפאב בלי להסריח), אבל פשוט היינו עייפים מדי. בעשר וחצי כבר לא התחשק לנו לרבוץ מול הטלוויזיה, ופליקס הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה. התלבשנו, נעלנו לנעלי ריצה ויצאנו לריצה לילית. ללא ספק, הדבר האחרון שהייתי חושבת שאעשה, ועוד בליל שבת. נשמע לכם הגיוני שאם אין לנו כח לצאת לבלות יש לנו כח לצאת לרוץ? לא, גם לי לא. אבל ניחא.

הרחוב היה נקי והאוויר רענן, אחרי הגשם שירד מוקדם יותר. היחידים שמסתובבים ברחובות, חוץ מחתולים ומכוניות ספורות, הם נערים ונערות דתיים שמטיילים להם באזור מרכז הקליטה. היו שם כמה מבטים משתוממים, אין לי ספק.

רצנו בדיוק את אותו המסלול שהייתי עושה בהליכה, כשרק התחלתי להתאמן לפני שנה וחצי. שלושה וחצי קילומטרים, חצי בירידה וחצי בעליה. אין מישורים אצלנו.

העליות גמרו אותי. העלייה שבדיוק באמצע הדרך היא בשיפוע של 10% להערכתי (העדפתי אותה על המסלול שבו יש עליה בשיפוע של 15%). הגעתי לסופה בריצה, אבל נאלצתי לעבור להליכה של שתי דקות כדי לחזוק לדופק נורמלי**. אבל העליה הכי קשה היתה דווקא העליה המתונה, זו שבדרך חזרה הביתה. כבר הייתי עייפה, ואת עשרת המטרים האחרונים לפני הבית רצתי כשאני מתנשמת כמו חולת COPD.

לא יכולתי שלא להיזכר באירועים אחרי שבהם סיימתי כך עליות. אני לא מדברת על הטיול המשפחתי לפני שנה וחצי, שבו בקושי הצלחתי להגיע לראש ההר, ונאלצתי לעצור כל 10 מטרים בשביל להחזיר לעצמי את הנשימה (רגע לפני שאני מחזירה את הנשמה למישהו אחר). נזכרתי בטיול השנתי בכיתה ז', עולים את מצוק ההעתקים ואני מגיעה לפסגה ומתמוטטת כמעט, נושמת בקושי. כל החיים שלי הייתי בכזה כושר מחורבן, שהתייחסתי לזה כאל מצב נתון.

אבל אתמול, אחרי שהגעתי הביתה, עצרתי ונשמתי עמוק, חזרתי לעצמי. דקה בקושי אחר כך כבר נשמתי, דיברתי, הלכתי. אפילו המשכתי ועשיתי עוד כמה תרגילי כח ומתיחות בגינה. רצתי חצי שעה ושרדתי כדי לספר על כך. האם יכול להיות שבגילי המופלג (אהמממ) אהיה סוף סוף בכושר?

* טוב, אולי לא צעירה.

**  קיבלתי מפליקס במתנה מד דופק אדום וחמוד. ככה זה כשיש תלושים לחנויות ספורט, אפשר להתפנק. חוץ מלמדוד לי את הדופק, הוא מחשב עבורי שריפת קלוריות (על פי גיל, מין, משקל, גובה ודופק בזמן האימון) ונותן לי כל מני סטטיסטיקות מגניבות אחרי האימון.
הוא יפה, הוא נוח על היד ומרגיש מאוד מקצועי.
אני, לעומת זאת, עוד לא כיוונתי אותו כמו שצריך ובריצה אתמול חשבתי שהפעלתי אותו, אבל רק בסופה גיליתי שלא. אהבלה.

מודעות פרסומת

חיה על 5 שעות שינה

עם התגית: ,
פורסם ב-חיים דלי שומן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

לצערי פייסבוק מסתירים את רוב העדכונים מדפים שנרשמתם אליהם. כדי להבטיח את קבלת העדכונים, עליכם להכנס לעמוד ולבצע את הפעולות הבאות:
1. העמידו את סמן העכבר על הריבוע בצד הימני העליון של המסך שבו כתוב Liked. ייפתח תפריט.
2. בראש התפריט מוצגת האפשרות Get Notifications. סמנו אותה.

אין בעיה. הזינו את האימייל שלכם כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפו אל 79 שכבר עוקבים אחריו

Creative Commons License התכנים בבלוג זה מופצים תחת רישיון ייחוס-איסור יצירות נגזרות 2.5 ישראל של Creative Commons, אלא אם צויין אחרת. לשימוש נא ליצור קשר במייל.

Add to Technorati Favorites

%d בלוגרים אהבו את זה: