דיקטטורה וגישור

לעיתים קרובות אני מרגישה שההורות מעמידה אותי במבחנים של אורך רוח.
כשהייתי אם לבת יחידה, התגאיתי לא פעם בכך שלעולם איני מרימה את קולי עליה. כמו בעת שהייתי קצינה בצבא, גם כאמא האמנתי שמסר המועבר בקול שקט ובקור רוח, עדיף ומשיג את המטרה בצורה יעילה בהרבה.
אינני בטוחה מה השתנה לאחר שהשובב הקטן נולד, אבל מתישהו אחרי שהוא הפך לפעוט בעל רצונות משלו, המצב השתנה. אולי זה קשור אליו ולאופי שלו, ואולי לעובדה שבמשולש שבו נמצאים שני ילדים ואני, תשומת הלב הבלעדית אינה שייכת לי יותר.
העובדה היא שכיום אני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות יותר מרימה את הקול, אם זה כדי לתפוס את תשומת ליבם; לעצור ויכוח שמתנהל בצעקות; (לנסות) לעצור טנטרום באמצע התחוללותו (בהזדמנות, על טנטרומים בגילאים מתקדמים, ומה זה עושה לי);  או סתם בגלל אובדן שליטה שלי, מרוב כעס.

הכי קשה לי עם אובדן השליטה. אני מרגישה רע מאוד עם זה. כמובן שאני מדקלמת לעצמי אחר כך שאני אנושית ושגם לי מותר לכעוס ולהביע את הכעס הזה. אבל ההתפרקות הזו קשה לי, ורגשות האשם המלווים כל מקרה כזה, הולכים ונאספים.
אני שואלת את עצמי, מה אני מלמדת אותם. האם אני מלמדת אותם שצעקות הם צורת תקשורת לגיטימית? או שלפעמים צריך לצעוק? או שלפעמים קשה לעצור בעד עצמנו? לא פחות מעניין מה מגיע אחרי הצעקה. האם ממשיכים לנהל דיון בצעקות? או שמצליחים לעבור לנהל שיחה רגועה, בטונים סבירים יותר.  ואם כן, האם אי אפשר היה לחסוך את הצעקה הזו בהתחלה?

אחרי שההרגל להרים את הקול כבר הפך לעובדה קיימת, מתגבר הפיתוי הדיקטטורי. "לא, ובזה נגמר הדיון!"; "תעשה מה שאמרתי. עכשיו!"; "הולכים עכשיו לבריכה. כי אני החלטתי!". אז נכון שהמילה האחרונה בבית אמורה להיות שלי, ונכון שבאיזשהו מקום אני מצופה להיות החלטית, להציב גבולות ולחנך למשמעת. אבל אני שואלת את עצמי לא פעם האם אני לא מגזימה בפסקנות שלי.
כשהיו קטנים, הייתי מציבה בפניהם אפשרויות שיוכלו לבחור בניהן. הבחירה הזו נתנה להם את תחושת השליטה וחסכה הרבה מאוד עימותים. אז למה אני נמנעת מכך היום, או לפחות מאפשרת את זה הרבה פחות?
אני חושבת שסיבה אחת היא מה שקרוי "מדמוקרטיה למניפולציה". אם אציב שתי אפשרויות, מהר מאוד יצוצו אפשרות שלישית ורביעית, והדיון ייפתח מחדש, באופן שכלל לא התכוונתי אליו. סיבה אחרת היא הרצון שלי להעביר את המסר שאני זו שמקבלת את ההחלטות בבית, ואני מצפה מהם לשמוע לי ולציית לי (כמיטב החינוך הספרטאני).

ובכל זאת, לצד המשמעת והצייתנות, אני רוצה לפתח אצלם יכולות תקשורת ומשא ומתן. איך משיגים אחד בלי לאבד את השני? את זה אני מנסה להשיג בתקשורת שמתחוללת בניהם. אני מעודדת אותם למצוא פשרות, להציע חלופות, לדבר. אני מתפקדת כמתווכת ומגשרת. כמובן שאחד המשפטים שאני מוצאת את עצמי אומרת לא פעם הוא "לא לצעוק, ל-ד-ב-ר." הממממ…
זה לא פשוט. זה מעייף. זה מצריך המון סבלנות ודווקא פה אני לא יכולה להרשות לעצמי לחתוך בצעקה, כי אז אשיג את התוצאה ההפוכה לגמרי. וכשהבת הבכורה שלי מתעשתת בתום דיון מתיש רצוף בכי וכעס, ומציעה פשרה מקורית, וכאשר השובב הקטן מצליח להקשיב מבין הדמעות ומקבל אותה, אני מתמלאת קורת רוח אמיתית. הנה, זה עובד.

* * *

סיפור קטן שנזכרתי בו, שקשור ולא קשור. ריב בין הילדים הסתיים בהתערבות קולנית שלי. כשישבו לאכול את ארוחת הערב, היו שם שני ילדים זועפים מאוד, מתיזים מבטי זעם, ומסננים משפטים קצרים זה לעבר זה. אחרי כמה דקות, כשראיתי שזה לא נרגע, שאלתי אותם: "מי רוצה שאני אספור עד חמש ונתחיל מההתחלה, כאילו לא רבתם?"
שקט, ושני קולות קטנים לוחשים "אני" בזה אחר זה.
ספרתי עד חמש, ואז ראיתי שני ילדים מחייכים ומאושרים, מביטים זה בזה כאילו מעולם לא רבו.
הם רק היו צריכים סולם מספיק נוח.

* * *

הערה שאינה קשורה – מאז שקראתי את  Eats, Shoots & Leaves, אני משתמשת כל הזמן בסימן ; . איך הסתדרתי בלעדיו כל השנים? הוא כל כך שימושי וחביב. בכל אופן, הספר ממש מומלץ ותודה לאורזת .

מודעות פרסומת

חיה על 5 שעות שינה

עם התגית: , ,
פורסם ב-הכל אודות אדוה
17 תגובות ב“דיקטטורה וגישור
  1. מינה הגיב:

    כ"כ מבינה ומעריכה את הצורך לבדוק כל הזמן ולהשתנות, ומצד שני, מבינה את התסכול כשאנחנו מאבדים שליטה 😐 לא מכירה את הספר שציינת, ועם זאת – נקודה פסיק הוא אמצעי נהדר, אלא שחלק גדול מהאנשים לא מבינים כ"כ איפה ראוי למקם אותו. 

  2. כל כך מוכר, במיוחד הקטעים שאני מוצא את עצמי מטיף לבכור שיגיד שוב את מה שהוא צעק לפני רגע "כי אצלנו בבית לא צועקים". וזה בדיוק אחרי שאני עצמי הרמתי את הקול כדי להשתיק את הקקופוניה שיצרו שני המלאכים הקטנים.הבעיה בעברית עם ה; היא בעיקר שבמקלדות לא נוח ליצור אותו. צריך ללחוץ על הקאפס לוק ואח"כ לשחרר אותו במקום לחיצה על שיפט או קונטרול שיוצרים את רוב שאר הסימנים; הרבה גם באמת לא יודעים איפה הוא אמור לבוא במשפט.

    • דוגמא אישית בכלל היא דבר מורכב, והופך להיות מורכב יותר ויותר ככל שהם גדלים.  אני לא עושה ; כמו שתיארת, אלא באמצעות הכפתור שנמצא מעל ל-TAB. ואז לחיצה בודדת מציגה אותו (זה אותו כפתור שעם shift יוצר את סימן ה-~). אגב, סימן הפיסוק שמקבל את הטיפול הכי גרוע לדעתי, הוא הסוגריים העגולים, שנפוצים יחסית במשפט, וחייבים ללחוץ על שני מקשים כדי להקיש אותם.זה מזכיר לי מאמר נפלא של סטיבן גולד על האבולוציה של המקלדות. אולי בהזדמנות אני אספר קצת עליו.

  3. nina הגיב:

    אני מאוד מתחברת למה שכתבת בפוסט הזה. גם אני בשאיפה להיות אמא שפותרת כל מחלוקת בחיוך ובנועם, אבל בפועל אני אמא צועקת יותר מדי.דווקא בקטע של דיקטטורה אני בעד. אני חושבת שבית חייב להתנהל כדיקטטורה נאורה. יש מנהיג אחד (שניים) שפוסק, ופסיקתו סופית. מצד שני, לנתינים יש זכות דיבור, ולא כורתים להם את היד על גניבה.

    • "דיקטטורה נאורה" זה ביטוי מצויין. אימצתי.אני זוכרת שמישהי בפורום ביואל סיפרה פעם על הבית שלה, שבו אבא שלה לא צעק אף פעם, ולמרות זאת הילדים צייתו לו תמיד ומיד. השיטה שלו היתה מבטים מעוררי אימה. היא כתבה שרק זכר המבטים האלו שלו גורם לה צמרמורת עד היום הזה, ושהיא מעדיפה הורים שצועקים.אני תוהה האם יש דרך להשליט דיקטטורה נאורה שכזו, בלי לאיים או לצעוק על הנתינים.

      • nina הגיב:

        ניסיתי את שיטת המבטים. זה לא עבד. הילדים חשבו שאני עושה להם פרצוף מצחיק והחזירו לי אחד בחזרה.אני חושבת שההבדל בין אז והיום הוא ברמת היראה שחשו כלפי ההורים. המבט של האבא הספיק, כי אבא היה מס’ 2 לאלוהים. הוא היה לא נגיש. הוא היה גדול, חנון, רחום, אוהב, אבל בעל יכולת עצומה להעניש ולכעוס.היום ההורים זמינים יותר, נגישים יותר, בעלי שפה משותפת עלם הילדים, בעלי כמעט אותו עולם מושגים וכמעט אותו עולם תרבותי (אם כי לא נראה לי שבעתיד הקרוב אדבר פאקצית שוטפת ואסתובב עם תיקי פרווה ונצנצים). אנחנו נעלבים כשחושבים שאנחנו "הורים", ומעדיפים להיות "חברים". אני חושבת שזה ההבדל.

        • לא נראה לי – את באמת נעלבת כשחושבים שאת "אמא" ומעדיפה להיות "חברה"? אני חושבת שזה לא מתאר הורים שמאמינים בדיקטטורה נאורה :)אבל בלי ספק חשובה לי הפתיחות, זה כן. אז מה, צעקות? זה מה שנשאר?

          • nina הגיב:

            יש הרבה אימהות כאלה. לרוב, הן אכן לא מאמינות ב"דיקטטורה נאורה".ואגב צעקות, פיתחתי שיטה חדשה. אני מתריעה. אני אומרת להם שעכשיו אני מבקשת יפה, אבל בפעם הבאה שאבקש זה כבר יהיה בצעקות, ואני יודעת שהם לא אוהבים את הצעקות שלי. לרוב, זה עובד.

          • שיטה מעניינת (שיכולות ליישם רק אמהות מתקדמות כמונו, שכבר ביססו את המעמד שלהן כאמהות שצועקות). שווה נסיון 😎

        • אורזת הגיב:

          בינינו – אני מקווה שגם הבת שלך (ושלי) לא ידברו פקאצית שוטפת ויסתובבו עם ורוד ונצנצים כל היום. בלעחס.

  4. אורזת הגיב:

    איף. נגעת במדויק באחת הנקודות הכי קשות (לי) בהורות. ככל שהם גדלים השיקוף שהם עושים לתגובות שלנו מאיר באור מאד לא מחמיא (לפעמים) אותנו. לבקש מהם לדבר בשקט כשאני צועקת (רבאק, זו הפעם העשירית שאני מבקשת שקט, שלא אצעק?) חותר תחת כל מה שאני מציבה לעצמי בהורות, ובכל זאת אני נופלת בפח הזה פעם אחר פעם. מנסה להשתנות, ונופלת שוב. כמו בהרבה דברים בחיים (מי אמר ציצים נופלים?) אני מתנמת בצרת הרבים. זה אולי לא יעזור ספציפית לילדים הפרטיים שלי שישפכו את הכל על ספת הפסיכולוג בעוד כמה עשורים, אבל כשהפסיכולוג יניד בראשו ויגיד "כן, נו, זה כל הדור שלכם ככה", אולי זה יעזור להם. מצד שני, אולי אני בוחרת ככה בפתרון הקל.

    • צרת רבים זו לפעמים נחמה, הבעיה שהרבים לא נמצאים איתנו בבית אחר כך… בעיקר אני חושבת שאנחנו נדרשות לקבל את העובדה שאנחנו אמהות אנושיות, לא כל יכולות. שיט.

      • אורזת הגיב:

        יודעת מה? הרבה זמן חשבתי שהכל מסתכם בקבלה עצמית. אבל זה לא בדיוק ככה. כי כשאני מתאמצת ומשתדלת אני רואה איך דברים משתנים. לא תמיד קל להתאמץ, לא תמיד קל לדעת איפה להגמיש את הגבולות ולהוריד את הטון ואיפה יש לנו לגיטימציה להתפרץ (קולית, כמובן, לא יותר), וזה מאמץ רב. אבל התוצאות – כמו שתיארת בפסקה השניה – מצדיקות את עצמן. אם הייתי מסתפקת בקבלה עצמית והבנה שאני רק אנושית, השינוי או ההתפתחות הזו לא היו מגיעים, וחבל. לכולנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

לצערי פייסבוק מסתירים את רוב העדכונים מדפים שנרשמתם אליהם. כדי להבטיח את קבלת העדכונים, עליכם להכנס לעמוד ולבצע את הפעולות הבאות:
1. העמידו את סמן העכבר על הריבוע בצד הימני העליון של המסך שבו כתוב Liked. ייפתח תפריט.
2. בראש התפריט מוצגת האפשרות Get Notifications. סמנו אותה.

אין בעיה. הזינו את האימייל שלכם כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות האימייל.

הצטרפו אל 80 שכבר עוקבים אחריו

Creative Commons License התכנים בבלוג זה מופצים תחת רישיון ייחוס-איסור יצירות נגזרות 2.5 ישראל של Creative Commons, אלא אם צויין אחרת. לשימוש נא ליצור קשר במייל.

Add to Technorati Favorites

%d בלוגרים אהבו את זה: