שש בבוקר

הפוסט הזה נולד בעקבות דיון עם ידידי רן לירון, מעצב ממשק משתמש בכיר במטריקס[1].  רן שלח לי לינק לתוכנת עריכה בשם Sumo paint, תוכנה פשוטה שמאפשרת יצירה ועריכה של קבצים גרפיים, ושאל אותי האם אני אסווג יישום כזה, כיישום של web 2.0.

זו שאלה לא פשוטה, וראשית עלינו לענות כמובן על השאלה מה זה web 2.0. אני אתחיל בכך שאסייג (ובטח לא בפעם האחרונה) שלמרות שהביטוי הזה נולד כמונח שיווקי, אני חושבת שאפשר להשתמש בו ככותרת שמאגדת בתוכה כמה תפיסות שהתפתחו באינטרנט החל משנת 2003 לערך, וכשהן משולבות ביחד יוצרות את הרשת שאנחנו מכירים היום.

יותר מכך, למרות שהדיבורים על web 3.0 נשמעים כבר כמה שנים[2], אני חושבת שאין באמת דרך לחזות  מה תהיה ה-web הבאה, וכמו web 2.0 אפשר יהיה לזהות אותה רק בדיעבד.

העקרונות של web 2.0

יש הרבה מאוד הגדרות למונח הזה. אני מעדיפה את החלוקה לחמישה עקרונות מרכזיים:

1. הגולש במרכז – הגולש הוא זה שמניע את התהליך. הוא יוצר ומפרסם תוכן, הוא מגיב ומדרג, הוא מקשר, הוא בוחר בשירות או במוצר וכך מניע תהליכים ומגמות. לאתר אין משמעות לבדו, ללא הגולשים. בלוגים הם כמובן הדגומא הטובה ביותר.

2. העצמה ע"י הקהילה – לגולש לבד יש השפעה, אולם לקהילה של גולשים יש השפעה גדלה בהרבה. קהילה יוצרת אינטראקציה. קהילה יוצרת דינמיקה. אותו בלוג שהזכרנו בסעיף הראשון, הוא מקום מאוד בודד ללא תגובות של גולשים אחרים. בלי קהילה, פליקר הוא אתר לאחסון תמונות. עם קהילה, פליקר הוא אתר לשיתוף תמונות, וזה ההבדל העיקרי. תחת העיקרון הזה, אפשר לדון בכמה עקרונות נוספים. אפקט הרשת, חוכמת ההמונים, וגלוקליזציה – לא אכנס אליהם בפירוט כרגע.

3. טשטוש הגבולות – עקרון שהוא גם טכנולוגי וגם פונקציונאלי. הרשת הוא פלטפורמה אחת, לא עוד אתרים המתפקדים כאיים בודדים וסגורים, אלא רשת של אתרים המשתפים בניהם תכנים, יישומים ומידע. החל מסינדיקציה של תכנים באמצעות RSS, המשך ב-mashups, שהם שילוב של מידע ו/או שירותים ממספר אתרים, לצורך שיפור של שירות אחר, או יצירת שירות חדש לגמרי , וכלה בשירותים המשמשים כבסיס לתפקוד של אתרים ושירותים אחרים, כמו שירותי האחסון של אמאזון, או שירותי הרשת החברתית של גוגל[3].

4. נגישות גבוהה – לא, לא הנגישות הזו.  נגישות גבוהה מתבטאת בכך שניתן להשתמש או להתחבר ברשת בלי מגבלות (טוב, בסדר, עם פחות מגבלות). גישה בפס רחב מאפשרת פרסום וצפייה בתכני וידאו. גישה באמצעות מכשירים ניידים משחררת מהמגבלות של זמן ומקום וכך שימוש באפליקציות מבוססות רשת במקום תוכנות דסקטופ.

5. קל ופשוט – השימושיות שולטת בכיפה. העיצוב הוא נקי וברור, ואפשר לעשות כל דבר ב-3 צעדים קלים. גם תהליך הפיתוח הוא מהיר ו"קל" (במובן light). האתרים הנשארים ב-beta תמידית יכולים להרשות לעצמם להעלות גירסה בכל כמה ימים או אפילו בכל כמה שעות.

אז זה נחשב web 2.0 או לא?

לא כל אתר או שירות ברשת נופל תחת כל העקרונות האלו. יש כמובן אתרים שמככבים בכל הפרמטרים, למשל youtube: מבוסס תוכן גולשים, עם קהילה פעילה שמדרגת ומבקרת את התכנים. כל סרטון באתר ניתן להטמיע ולהפעיל מתוך אתרים אחרים. באמצעות פס רחב ניתן לצפות בסרטים, כולל סרטים ב-high definition. אפשר אפילו לערוך סרטים אונליין באמצעות יישום שמספק האתר. ולבסוף, האתר פשוט לתפעול, בעל ממשק משתמש ברור ועקבי. דוז פואה!

אבל אתרים רבים אחרים אינם כל כך מובהקים. הם מיישמים רק חלק מהעקרונות האלו, או מיישמים אותם בצורה חלקית בלבד. האם אתר שמיישם רק חלק מהעקרונות עדיין נחשב web 2.0? אפשר להתווכח האם שירות שנופל רק תחת קריטריון אחד יכול להיחשב כווב 2.0 או לא. או לחילופין, האם מתוך רשימת הקריטריונים האלו, יש קריטריונים ש"נחשבים יותר" מאחרים ואם הם לא מתקיימים, זה לא ווב 2.0. האם יש עקרונות או עקרון מוביל שמבלי שניישם אותם, נאבד את כל הוובשתיימיות? לדעתי התשובה היא לא.

אחד מהעקרונות המרכזיים שפירטתי קודם מדבר על טשטוש הגבולות. אם ניקח את העיקרון הזה ונמשיך איתו עוד קצת, נראה שהוובשתיים אינו שימוש באתר כזה או אחר, אלא סוג של חווית שימוש כוללת. כשאני יוצרת מסמכים בגוגל דוקס ועורכת תמונות בסומו, מאחסנת את התוצרים בפייסבוק ומשתפת אותם שם עם חברות שלי, זה לא משנה אם חלק יחיד של הפאזל מסוגל לענות על כל הצרכים שלי, או אם הוא מקיף את כל העקרונות. בסופו של דבר, מה שמצטייר זו תמונה שלמה של ביטוי ושיתוף ברשת. לדעתי, מספיק שיישום או אתר מקיימים לפחות אחד מהעקרונות האלו, הם תורמים ל-web 2.0.

מה דעתכם?

---

* אזהרה, הפוסט נוטה להדרדר לפילוסופיה לקראת סופו.

[1] אתם מוזמנים לקרוא דברים שהוא כתב בנושא ממשק משתמש שימושי.

[2] וזה בילבול מוחלט, כי web 3.0 מתייחס לרשת סמנטית וזה משהו אחר לגמרי.

[3] טשטוש הגבולות אומר גם שכשהשירות של אמאזון נופל, הוא לא נופל לבד.

הבלוג הזה ייסגר בקרוב, ואיתו הפרופיל שלי בפייסבוק. למעשה, תיכף נסגור גם את פייסבוק, כי האינטרנט מת. מה, לא שמעתם?

טקראנץ' עיצבנו אותי. ארינגטון כותב בפוסט מהזן הפסקני (והמעצבן), שהתרסקות מניות הטכנולוגיה, או התפוצצות הבועה השניה, מהווה את מותה של ה-web 2.0.

הממ.

נכון, web 2.0 נולד כמונח שיווקי. נכון, הבועה הוובשתיימית פירנסה מצויין הרבה חברות. אבל החבר'ה שם בחלונות הגבוהים שמשקיפים על סיליקון וואלי, שכחו שבזמן שהם ממציאים באזוורדס ומנתחים טרנדים, יש אנשים באינטרנט הזה. web 2.0 אינו רק שמה של התקופה, או טרנד טכנולוגי שעוזר למכור מניות ולעשות הרבה כסף.

בעיני, web 2.0 זה קונספט. מליוני בלוגים פעילים (וכמה מהם ממש מעניינים), רשתות חברתיות, אתרי שיתוף מדהימים. האינטרנט היום הוא שיחה רבת משתתפים. הרשת התוססת הזו שבה אנחנו גולשים, קוראים ובעיקר כותבים, היא לא משהו שנוצר בזכות סיליקון וואלי, והיא גם לא תיעלם כשקרנות הון הסיכון יפסיקו להשקיע.

בקיצור, נא להירגע.