רזה, שמנה, אשה ללא שם

4 תגובות

בשבוע האחרון אני חולפת בבוקר על פני שלט פרסומת גדול באיילון, שמפרסם את חברת האופנה דן קסידי. השלט בשחור-לבן מציג גבר ושתי נשים. הגבר, כך הסתבר לי אחרי ביקור באתר החברה הוא הסטייליסט (תהרגו אותי אם אני מבינה מה זה) גל אפל. מכיוון שאני לא ממש צופה בתוכניות כגון “היפה והחנון” או “פרויקט מסלול” לא הכרתי אותו. ראיתי גבר רזה וקרח, לא יפה במיוחד שקצת הזכיר לי עובד הייטק (בלי להעליב סטייליסטים או עובדי הייטק). לצידו ניצבות שתי נשים בעלות מראה אפל ואפילו אפשר לומר קצת סובל.

kassidicampaign

היום דוגמנית לא צריכה להיות יפה. להיפך, יש חלקים בתעשיית האופנה שאפילו מעדיפים דוגמניות שהיופי מהן והלאה ולעיתים כאלו שאין דרך להגדיר אותן אלא כמכוערות, אבל הכיעור הזה הופך להיות הייחוד שלהן. בעיני זה נהדר, שיצאנו מהמסגרת שמחייבת את כולם להיות סוג של בובות ברבי על-פי אידאל יופי יחיד. אני שמחה לראות בפרסומות, בטלוויזיה ובעיתונים נשים וגברים מכל מני סוגים ובכל מני צורות.

אבל זה לא באמת ככה, נכון? כלומר, אם נניח ניקח מישהי שהיא שמנה, זה כבר עובר את הקו האדום בשביל המעצבים והסטייליסטים ועורכי העיתונים וכו’. היא יכולה להיות יפה, או עם עיניים מהממות או כל תכונה אחרת, אבל הקילוגרמים העודפים האלו (מידה 44 ומעלה, אני מדברת עליכן) הן לא משהו שמוכנים לסבול.

כן, יש עלה תאנה בדמות דוגמניות ה-plus size ואם מישהי שרה כ”כ יפה שאי אפשר להתעלם ממנה, אז אנחנו מוכנים לסבול אותה בעיתונים שלנו, אבל בלי להגזים בבקשה.

אדל

 

עוד הערה אחת – כשרפרפתי על הקטלוג של דן קסידי כדי לראות האם הקולקציה עומדת בציפיות שיוצר השלט (לא), הגעתי לעמוד הקרדיטים בסוף הקטלוג. כולם מופיעים שם: המעצבים, הגרפיקאים, הסטייליסט, הצלם, הספר והמאפר.

מי שלא מופיע שם זה הדוגמניות. לא, הן שוות ערך לבד שממנו יצרו את הבגדים או לנייר שעליו הדפיסו את הקטלוג. הן לא תרמו מעצמן ליצירת הקטלוג. הן קולבים, קישוט, חומרי גלם. עצוב לי בשבילן. ואם מישהו עדיין לא מבין למה דוגמנות כ”כ תורם להחפצה של (א)נשים, הנה למה.

ואיפה יש מקום לאמהות?

35 תגובות

חברה טובה שלי מדוכאת מאוד. אתמול התברר לה שבמקום לקדם אותה לתפקיד הניהולי הבלתי מאוייש הקרוב, לו היא ממתינה כבר שנתיים, "הנחיתו" עובד אחר, שאין לו שום רקע או כישורים מתאימים לתפקיד, ולעומת זאת שירת עם מנהל החטיבה באותה יחידה. היא סיפרה לי על השעות הרבות שהשקיעה בשנתיים האלו, על המחמאות המקצועיות להן היא זוכה כל העת, אבל אינן משנות כלל כשזה מגיע לקידום או לשכר. ולבסוף אמרה את המשפט הזה שרבות כל כך אומרות: "את יכולה להיות הכי טובה והכי מקצועית בעולם, אבל מספיק שפעם בשבוע את יוצאת בשעה שלוש, וזה כל מה שזוכרים".

עולם העבודה מתעלם לגמרי מכל צרכי המשפחה. זה כל כך פשוט, הרי הילדים הם באחריות האשה, והיא – היא תסתדר. אם היא מתעקשת על קריירה, שתתאמץ, ותמצא "סידור". אם לא, שתשב בשקט ותגיד תודה שנותנים לה לצאת מוקדם מהעבודה ולהמשיך לעבוד בשעות הלילה.

כשהבכורה נולדה החלטתי שלא לגדל ילדים על ידי בייביסיטרים. הורדתי הילוך, עברתי לעבוד במשרה מפוצלת (עד שתיים וחצי/ שלוש במשרד, השאר בלילה בבית) ויצאתי ממירוץ הקידום. כמובן, שאין בכך כדי למנוע רגשי אשם בבית, כשהעבודה פולשת למרות הכל לשעות שלי עם הילדים. ואין בכך כדי למנוע תסכול מהעבודה, כשאני מוצאת את עצמי אחרי כל השנים האלו עוסקת שוב ושוב באותם דברים משמימים. כמו שכתבה נינה – הגשמה עצמית ואושר גדול.

ובכל זאת, אני חושבת, יש מקום לאפשר גם את ההתפתחות המקצועית, ולתת הערכה, למי שכן עושות את שני הדברים יחד. מישהי שמצליחה לעבוד משרה מלאה, לעמוד בלוחות זמנים וכל זה תוך כדי שהיא מגדלת חמישה ילדים – מדוע היא צריכה להיות בעלת ערך פחות לחברה שבה היא עובדת, מאשר רווק צעיר שמגיע לעבודה בעשר ונותן את אותן תפוקות ב-12 שעות עבודה?

מיה סלע כתבה שאין מקום לאמהות. אולי היא צודקת. אני חולמת על אותו מקום עבודה שבו לא אצטרך להתנצל. שבו המנהל שלי יבדוק כמה שעות אני עובדת בפועל, ולא יניח שאני עובדת בחצי משרה רק בגלל שבארבע אני כבר לא במשרד. זה יהיה גם מקום העבודה שבו גברים ירשו לעצמם לצאת מוקדם כדי לפגוש את הילדים שלהם בשעות היום, ולא רק בסוף השבוע. זה יהיה מקום שבו מותר יהיה להיות בעל תחביבים. מקום שיאפשר לחיות, ולחיות בלי רגשות אשם.

אוטופיה.

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 34 שכבר עוקבים אחריו