שש בבוקר

לפני כמה חודשים התפקדתי למפלגת העבודה, והיום השתתפתי לראשונה באירוע מפלגתי – הועידה האידאולוגית. מדובר באירוע שהזמין חברי מפלגה מכל הארץ להשתתף בדיונים שישפיע על מצע המפלגה. זה נשמע לי כמו מקום טוב להתחיל, ולכן ארגנתי את הלו”ז ואת הבייביסיטר (אמא, תודה!) ונרשמתי לאירוע.

הועידה עסקה ב-34 נושאים, תחת הקטגוריות: כלכלי-חברתי, סביבה, חינוך, אזרחי ומדיני-ביטחוני. כבר בשלב ההרשמה נתקלתי בהתלבטות ראשונה. פניתי למארגני הועידה במייל ושאלתי הייכן יידון הקשר שבין שוק התעסוקה ובין מעמד האישה והשיוויון בתא המשפחתי. “שאלה טובה”, נענתי, “בשלב זה מועדף שולחן מעמד האשה, שבו בודאי יידון נושא  השוויון בין המינים. ואני מעביר את המייל שלך לאחראית במטה הועידה לתשובה.” קיבלתי את ההמלצה ונרשמתי לשולחן מעמד האישה (לתשובה אני עדיין מחכה). שאלת “איפה השולחן שלי” המשיכה ללוות אותי גם בהמשך.

הועידה התקיימה בחולון וכללה תמהיל מרתק של אנשים – מצעיר עד זקן, ותיקים וחדשים, גברים ונשים. גם חלק מחברי הסיעה הגיעו לועידה ועברו בין שולחנות הדיונים במהלכה. היה מוזר להגיע למקום עם כל-כך הרבה אנשים ולא להכיר אף אחד… אני לא מי-יודע-מה טובה במינגלינג.

הועידה נפתחה בנאומים שונים – אלוף במיל. עמוס ידלין דיבר על אתגרי הביטחון ופרופ’ אביה ספיבק על כלכלה חברתי. לבסוף התחלנו בדיונים – 1100 משתתפים ב-60 שולחנות עגולים (מרובעים). כל שולחן מנה 15 מקומות, ולכן חלק מהנושאים חולקו ל-2 או יותר שולחנות, שולחן מעמד האישה היה אחד מהם. 31 נרשמו לשולחן הזה. ביום הועידה התצטרפו עוד כמה, אבל מיעוט הגברים שנרשם לשולחן השתפן בינתיים ונפקד מהועידה, כך שהנוכחות היתה נשית טהורה. "גברים עדיין לא הבינו שמעמד האשה הוא נושא קריטי עבורם", אמרה על כך המנטורית של השולחן, גילי גופר. אני לא הייתי מחכה בציפיה לרגע שזה יקרה.

חלק גדול מהנושאים שעלו בדיון עסקו בהיבטים של תעסוקה, תקציב, חינוך ועוד. מצאנו את עצמנו מנסחות סעיפים שלכאורה לא היו כלל בתחום האחריות של שולחן מעמד האישה, כגון: “מפלגת העבודה תפעל לביטול חוק ההסדרים” או “הגדלת מספר הפקחים המפקחים על אכיפת חוקי העבודה”. מהר מאוד עלתה בשולחן השאלה האם נכון לדון בנושאים האלו בשולחן “מעמד האישה” או שמא צריך לדון בהם בשולחן “האדם העובד” וכד’. ואולי עצם קיום שולחן מעמד האישה מנציח את הבעיה? כנראה שצריך גם וגם – גם דיון בנושא שיפור מעמד האישה וגם נציגות שמוודאה חשיבה של שוויון מגדרי בכל מקום בו מתקיימים דיונים בנושאים אחרים.

נושא נוסף שתפס חלק משמעותי מהדיונים היה נושא הייצוג ההולם לנשים. אין שום התאמה בין 52 אחוזי הנשים באוכלוסיה ובין הייצוג בפועל במוסדות השלטון. ההמלצות שלנו כללו דרישה להבטחת ייצוג הולם ברשימות המפלגה לכנסת ולרשויות מקומיות  (AKA: שריון מקומות לנשים). אגב, הזכרתי את הטוהר הנשי בשולחן מעמד האישה – למותר לציין כי "הבעיה" הזאת לא חזרה לעצמה בשולחנות האחרים. למעשה, כשהלכתי לשירותים ראיתי (לראשונה אי פעם! בעולם! למעט אולי במשחקי כדורגל) שהתור בשירותים של הגברים ארוך מזה בשירותי הנשים, הוכחה שאין טובה ממנה לכך שאין ייצוג הולם לנשים במפלגה.

בתום שעתיים של דיונים ניסחנו את ההמלצות שהתגבשו ומנחות השולחן פרסמו אותן בדף הפייסבוק של הועידה. באמצע הדיונים ערכנו הפסקה קצרה, במהלכה נאמה סתיו שפיר. הנאום שלה היה יפה ומרגש מאוד בפשטות שלו, הזכיר לכולנו למה אנחנו שם ועודד אותנו לשים את שאריות הציניות בצד.

לא נשארתי עד הסוף. בתום הדיונים החלטתי שאני יכולה לוותר על נאומי הסיכום לטובת הסיכוי לתת לילדים שלי נשיקת לילה טוב לפני שהם הולכים לישון. וכך בהחלטה של אשה עצמאית העומדת ברשות עצמה, הברזתי מסוף הועידה. את הילדים הספקתי לראות, אבל לא שמעתי את נאומי הסיכום ולא קיבלתי תשובה לתהיה שליוותה אותי מתחילת הועידה – מה בדיוק תעשה המפלגה בכל ההמלצות שיצאו משולחנות הועידה?

מילה לסיכום למארגני הועידה: הארגון היה טוב, האוכל היה טוב, הצלחנו לקיים דיונים למרות הקושי האקוסטי של 1300 אנשים מדברים באולם אחד. גם ההכנות לועידה מבחינת הרישום ופרסום המידע ברשת היו מוצלחות. כדאי היה לתכנן את לוח הזמנים כך שיהיה יותר זמן לדיונים – שעתיים נטו לא היו מספקות לדעתי והיו נושאים רבים שלא הצלחנו לגעת בהם בכלל. היה נחמד גם לו היתה במקום תשתית תקשורת אלחוטית ושקעי חשמל לצד כל שולחן, אבל פרט לזה: כל הכבוד.

הלכתי לשבתרבות במבשרת כדי לשמוע את שלי יחימוביץ’. היה קהל קטן (בכל זאת, שבת בבוקר ביום אביבי נהדר), עם נציגות נכבדה לבני הגיל השלישי אבל גם צעירים יותר, כולל שמיניסטים. את הדיון הנחתה אילאיל שחר שהיא גם תושבת הישוב, והוא היה במתכונת של שאלות ותשובות. היה מעניין ומצאתי את עצמי מאוד מזדהה עם הרבה מהדעות (זה לא חדש) ובעיקר התרשמתי מההתעקשות למצוא איזון נכון בין דילמות שונות שמאפיינות את המדינה והחברה שלנו, ולא להגיע לקיצוניות, יחד עם ההתרחקות מפופוליזם ונסיון לישב אידאולוגיה מוצקה עם פרגמטיות.

הפוסט הזה אינו תיעוד של הדיון כולו, אלא רק כמה דברים שרשמתי לעצמי:

חלק לא קטן מהדיון נסב סביב שאלות של פוליטיקה, מפלגות ובחירות. יחימוביץ’ מעריכה שהבחירות קרובות מכמה סיבות: ראשית, נתניהו יעדיף לקיים את הבחירות לפני הכהונה השניה של אובמה; שנית, היא מעריכה שלממשלה יהיה קושי להעביר תקציב ב-2013 מה שיגרום לנפילת הממשלה ונתניהו ינסה להמנע מכך; שלישית, כתב האישום נגד איווט ליברמן. היא מנהיגה את המפלגה כאילו הבחירות בפתח, למשל, מבחינת התארגנות לוגיסטית.

בעיניה המצב הטבעי הוא שתי מפלגות גדולות – ליכוד מול עבודה והיא תפעל לכך שמפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה והמרכזית בגוש השמאל. “אי אפשר להשפיע מהשוליים” ולכן כדי להשפיע צריך להפוך להיות מיינסטרים ולהיות בקונצנזוס. היא צופה שקדימה תתפורר, ומקווה שחלק גדול ממצביעי העבודה בעבר יחזרו להצביע אליה, וכמוהם גם מצביעים אחרים שלטענתה מפלגת העבודה היא המקום הטבעי עבורם. אל יאיר לפיד היא התייחסה כאל “מפלגת אווירה”, שכמוה יש לטענתה כמעט בכל מערכת בחירות. היא מקווה שהציבור הישראלי מפוכח מספיק כדי שלא לתת את קולו למפלגות אווירה כאלו, ולא לבזבז את קולו.

היא מכירה בכך שמפלגת העבודה התנהגה בעבר בצורה בעייתית, ובעיקר היא מתייחסת לתקופתו של ברק שהיתה כהגדרתה “שפל המדרגה”, בעיקר בגלל שהעבודה לא הפנימה את העובדה שאיננה מפלגת שלטון יותר. לשאלה האם תיכנס לקואליציה עם נתניהו השיבה יחימוביץ’ שלהיות באופוזיציה זו לא אידאולוגיה ורק מהקואליציה אפשר להשפיע, אבל לא בכל מחיר. הםא לא תסכים להכנס לקואליציה שבה לא ניתן יהיה להשפיע בנתיב המדיני ובנתיב הסוציאל-דמוקרטי.

אחד המשתתפים שאל אותה איך מסתדרת ההצהרה שלה בעבר שאינה רואה את עצמה כמועמדת לראשות הממשלה, עם רצונה להפוך את מפלגת העבודה למפלגה הראשונה בגוש השמאל. יחימוביץ’ הכחישה שאמרה זאת אי-פעם ואמרה שהיא בהחלט רואה את עצמה מועמדת לראשות הממשלה. עם זאת, היא אומרת, צריך להיות מחוברים למציאות והמציאות היא שהיום מפלגת העבודה חלשה והליכוד בראשות נתניהו חזק. המטרה שהיא מציבה היא להיות המפלגה השניה בגודלה בישראל כדי להוות משקל נגד לנתניהו, במטרה בהמשך להחליף את הממשל.

לגבי שיטת הממשל, היא מביעה התנגדות לעיסוק "האופנתי" כלשונה בנושא, שנובע לדעתה מתחושה של חוסר נחת ש”משהו לא בסדר”. אבל הבעיה בעיניה אינה בשיטה, שהיא אולי לא מושלמת אבל מספקת, אלא הבעיה היא במהות והתוכן. “זו לא הרצפה עקומה, זה הרקדנים שהם לא משהו”. את האנרגיה שמושקעת בשינוי השיטה צריך לדעתה להשקיע בדיון על התוכן. מעבר לזה, היא חושבת שלשנות שיטת ממשל בתקופה שבה לאיווט ליברמן יש השפעה פוליטית כל-כך גדולה, זה משחק מסוכן שעלול להסתיים בשיטה נשיאותית ובפגיעה אנושה בדמוקרטיה. פרגמטיות, כבר אמרנו?

רוב הדיון לא נגע כלל בסוגיות של כלכלה וסוציאל דמוקרטיה. (אולי זה מה שקורה כשכתבת מדינית מנחה את הדיון). כשכן עלה הנושא, יחימוביץ’ דיברה על כך שהכינוי “סוגיות חברתיות” מקטין את המשמעות, וכי מדובר בנושאים שיש להם משמעות לאומית ומוסרית וגם ביטחונית, כי לשאלה של חלוקת התקציב יש השפעה על החוסן הציבורי, והקטנת פערים בחברה תביא לחברה חזקה יותר. היא דיברה על בעיית הפערים ועל שליטי ההון שיחד עם מדיניות הממשלה הנוכחית מייצרים אווירה דרוויניסטית שבה החזק שועט קדימה והחלש ניגף לאחור, ובדרך מתרסק מעמד הביניים.

כשעלתה השאלה של עמדתה ביחס להתנחלויות, היא הסכימה עם כך שהקצאת כספים להתנחלויות באה על חשבון דברים אחרים בתקציב, אבל אמרה שאסור להסתכל על הנושא הזה בצורה נקודתית אלא בצורה כוללת יותר. נכון, היא אמרה, אני חושבת שבמסגרת הסכם שלום נצטרך לפנות התנחלויות, אבל העובדה שיש לשנות את המדיניות הקיימת אינה אומרת שצריך להתנער מהאחריות ההיסטורית כלפי המצב הקיים ובוודאי שלא לעשות בדרך דה-לגיטימציה לציבור שלם. לדעתה, בכל הקשור למדיניות הסוציאל-דמוקרטית, אין סיבה שהמתנחלים לא יהיו שותפים לתפיסת העולם שלה, שמתאימה מאוד להתישבות.

בנושא המדיני, היא תומכת בשתי מדינות לשני עמים ובמתווה קלינטון. לטענתה יש הסכמה ציבורית לרעיונות האלו ומה שדרוש הוא הנהגה ש”תבקיע את המהלך”. המטרה שלה היא להעצים את מפלגת העבודה ולהביא אותה לעמדת כח שתאפשר להשפיע על התהליך המדיני. כשנשאלה האם היא בעד או נגד תקיפה ישראלית באירן, היא התעצבנה ואמרה ששום אדם אחראי לא ישיב לשאלה כזו, ושהפטפטת הנוכחית מסוכנת לישראל. לדעתה לא השתנה דבר וכתמיד כל האופציות על השולחן, אבל האופציה הצבאית צריכה להיות תמיד האחרונה. אירן גרעינית היא לא בעיה ישראלית אלא בעיה בינלאומית, ואם ישראל תנסה לטפל בנושא הזה בעצמה, היא תהיה בבעיה. בינתיים צריך למצות את הסנקציות הכלכליות, שרק עשירית מהן מוצו עד כה ולפגוע בייצוא מאירן.

יחימוביץ’ נשאלה גם על סוגית המגדר – האם כאשה קשה לה יותר להנהיג ולקבל את אמון הציבור? אין ספק, היא ענתה, שיותר קל להיות גבר מאשר אישה. מספיק להסתכל על היקף היצוג הנשי בכנסת, הנמוך לעין שיעור מאחוז הנשים באוכלוסיה. נשים מחזיקות בפחות עמדות כח, פחות כסף. למעט האליטה המשפטית, באף אחת מהאליטות אין יצוג שווה לנשים. אפילו במקצועות נשיים, כמו הוראה, יש הרבה יותר גברים מנהלים. היא סיפרה שלעיתים קרובות אומרים שהבעיה היא ש“לא עשית תפקיד בטחוני” (במקום לומר לה "הבעיה היא שאת אישה") ושהיא משיבה שיש לה פגם גנטי – היא אישה – ופגם ביוגרפי – היא לא היתה גנרל. ולמרות זאת, היא חושבת שגם למי שלא עשה תפקיד של גרנל יש מה לתרום בתפקידי הנהגה ואף יש לו ערך מוסף.

בשבוע האחרון אני חולפת בבוקר על פני שלט פרסומת גדול באיילון, שמפרסם את חברת האופנה דן קסידי. השלט בשחור-לבן מציג גבר ושתי נשים. הגבר, כך הסתבר לי אחרי ביקור באתר החברה הוא הסטייליסט (תהרגו אותי אם אני מבינה מה זה) גל אפל. מכיוון שאני לא ממש צופה בתוכניות כגון “היפה והחנון” או “פרויקט מסלול” לא הכרתי אותו. ראיתי גבר רזה וקרח, לא יפה במיוחד שקצת הזכיר לי עובד הייטק (בלי להעליב סטייליסטים או עובדי הייטק). לצידו ניצבות שתי נשים בעלות מראה אפל ואפילו אפשר לומר קצת סובל.

היום דוגמנית לא צריכה להיות יפה. להיפך, יש חלקים בתעשיית האופנה שאפילו מעדיפים דוגמניות שהיופי מהן והלאה ולעיתים כאלו שאין דרך להגדיר אותן אלא כמכוערות, אבל הכיעור הזה הופך להיות הייחוד שלהן. בעיני זה נהדר, שיצאנו מהמסגרת שמחייבת את כולם להיות סוג של בובות ברבי על-פי אידאל יופי יחיד. אני שמחה לראות בפרסומות, בטלוויזיה ובעיתונים נשים וגברים מכל מני סוגים ובכל מני צורות.

אבל זה לא באמת ככה, נכון? כלומר, אם נניח ניקח מישהי שהיא שמנה, זה כבר עובר את הקו האדום בשביל המעצבים והסטייליסטים ועורכי העיתונים וכו’. היא יכולה להיות יפה, או עם עיניים מהממות או כל תכונה אחרת, אבל הקילוגרמים העודפים האלו (מידה 44 ומעלה, אני מדברת עליכן) הן לא משהו שמוכנים לסבול.

כן, יש עלה תאנה בדמות דוגמניות ה-plus size ואם מישהי שרה כ”כ יפה שאי אפשר להתעלם ממנה, אז אנחנו מוכנים לסבול אותה בעיתונים שלנו, אבל בלי להגזים בבקשה.

עוד הערה אחת – כשרפרפתי על הקטלוג של דן קסידי כדי לראות האם הקולקציה עומדת בציפיות שיוצר השלט (לא), הגעתי לעמוד הקרדיטים בסוף הקטלוג. כולם מופיעים שם: המעצבים, הגרפיקאים, הסטייליסט, הצלם, הספר והמאפר.

מי שלא מופיע שם זה הדוגמניות. לא, הן שוות ערך לבד שממנו יצרו את הבגדים או לנייר שעליו הדפיסו את הקטלוג. הן לא תרמו מעצמן ליצירת הקטלוג. הן קולבים, קישוט, חומרי גלם. עצוב לי בשבילן. ואם מישהו עדיין לא מבין למה דוגמנות כ”כ תורם להחפצה של (א)נשים, הנה למה.