מי אני ומה שמי

4 תגובות

    “אם אתה משתמש באינטרנט חינם, אתה לא הלקוח, אתה המוצר.”

המשפט הזה חתם את ההרצאה המצויינת של דב אלפון, שפתחה את כנס UPA היום. שמעתי והנהנתי בעצב, כי התמונה שצייר דב די משכנעת, וגורמת לי להודות שמה שכתבתי בשבוע שעבר על מחיקת היכולות החברתיות של google reader,נובע מתמימות רומנטית.

גוגל פלוס מקרטעת, או אולי יש לומר – מתרסקת. יש בה כיום 40 מליון רשומים, רבים מהם אינם נכנסים שוב לרשת אחרי 4 ימים. אבל האם באמת מדובר בכשלון? דב אלפון טוען שזה כשלון רק אם מניחים שהמטרה של גוגל היא הקמת רשת חברתית. לטענתו, מטרתה של גוגל היא להקים את מאגר הזהויות הגדול בעולם, כדי שיוכלו לדעת תמיד מי הזהות האמיתית שלי, מיהם החברים ומהם תחומי העניין שלי, כדי לעשות שימושים מסחריים שונים בזהות שלי.

גוגל לא לבד בעסק הזה כמובן, גם פייסבוק וגורמים אחרים מעוניינים באותו מידע ויש להם דרכים שונות להשיג אותו*: מזמינים אותנו למצוא את החברים שלנו ברשימת הכתובות או הטלפונים שלנו (ובדרך שומרים את רשימת הטלפונים); מספקים לבעלי אתרים אפשרות לנהל את מאגרי המשתמשים שלהם באמצעות רישום עם זהות הפייסבוק/טוויטר/גוגל פלוס שלנו; שומרים תמונות ותכתובות וכו’.

פייסבוק מוכרת את המידע שהיא אוספת עלינו ועל אנשים שקרובים אלינו (גם אם הם לא רשומים בפייסבוק…) ומוכרת אותו לגופים מסחריים שונים. גוגל משתמשת בו כדי לייצר פרסונליזציה יעילה יותר ויותר של מנוע החיפוש ובעזרתה למקד טוב יותר את הפרסומות שאתם מקבלים.

 

לא בטוח שזה דבר רע כל כך, שיודעים עלינו כל-כך הרבה, אומר אלפון, ואם אנחנו מקבלים את נכונות המשפט שכתוב למעלה, אז נצטרך להחליט האם אנחנו משחקים את המשחק כמו שהוא, או מוותרים ויוצאים לגמרי מהמשחק*. המשמעות האפקטיבית של התהליך הזה, היא שאנחנו מופיעים תמיד במרחב תחת הזהות האמיתית שלנו. היכולת שלנו להזדהות באמצעות כינוי ולא שם אמיתי, הולכת ונעלמת.

בעבר, היינו יכולים להזדהות ברשת תחת כינויים שונים ולמעשה לנהל חיים באינטרנט תחת זהויות שונות ובמקביל מבלי שיהיה שום קשר בניהם. במהלך העשור שהחל בשנת 1997, השתתפתי בקהילות שונות באינטרנט תחת שלוש זהויות אנונימיות לפחות, כל אחת מהן שונה מאוד מאחותה (זהות אנונימית היא זהות שאי אפשר לקשר אלי, לפחות לא בקלות). זה לא שהעמדתי פנים שאני מישהו שונה ממי שאני באמת, אלא שלכולנו יש פנים שונים באישיותנו, וכל אחת מהזהויות האינטרנטיות שלי אפשרה לי להציג פן אחר באישיות שלי. גם הבלוג הראשון שפתחתי (בעצם השני, אבל את הראשון אני לא סופרת) היה תחת זהות אנונימית.

עם השנים מצאתי שהתחזוקה של זהויות אנונימיות מעייפת במידה רבה. תחזוקה של כמה זהויות אנונימיות במקביל היא עוד יותר מעייפת. אבל בעיקר, ברגע שהסכר נפרץ וכבר לא היתה הפרדה כל כך חדה בין העולם שנמצא באינטרנט והעולם ה”אמיתי”, זה הפך מאוד מגביל. בשנת 2008 ויתרתי על האנונימיות ופתחתי בלוג ראשון בזהות אמיתית, במקביל לשימוש אינטנסיבי יותר ברשתות חברתיות שונות.

זה נחמד לכתוב ולהיות בקשר עם אחרים בזהותי המלאה. זה מאפשר לי להתנהל בו זמנית ברשת ומחוץ לה ולהיות בקשר עם אנשים בכל הממדים האלו. מצד שני, העולם של הזהויות האמיתיות מחייב אותנו לבחור איזה פנים באישיות שלנו אנחנו רוצים להציג. התוצאה, עבורי ועבור אנשים אחרים שאני מכירה, היא זהות וירטואלית קצת שטוחה, כיוון שאנחנו מוותרים על פנים מסוימים באישיות שלנו שלא מתיישבים טוב זה עם זה.

כשפתחתי את הבלוג הזה קיבלתי החלטה לנסות ולשלב כמה צדדים באישיות שלי במקום אחד. כפי שהכותרת של הבלוג הזה מעידה, אין פה מיקוד. אני אולי משלמת על זה מבחינת קהל הקוראים שלי, כיוון שמי שמתעניין בהורות לאו דווקא יתעניין בטכנולוגיה, ומי שמתעניין בתזונה לאו דווקא יתעניין במדע, אבל אני חושבת שהרווח מבחינתי עולה על ההפסד.

 

* כאן אני חייבת לציין שכמו אחרים, גם אני הייתי מוכנה לשלם עבור שירותים שונים תמורת פרטיות גבוהה יותר, אבל כמובן אין כזו אופציה.

למה כמעט והפסקתי לצייץ

8 תגובות

הרומן שלי עם טוויטר התחיל לפני כמה שנים. אני עוקבת אחרי קצת יותר מ-100 אנשים וארגונים, מתוכם פעילים מאוד כ-20%, ולפחות 60% כמעט ולא פעילים, למעט ציוץ מזדמן. וגם אצלי כך. אם מישהו יסתכל על הפיד שלי בתקופה האחרונה, יגלה שאני כמעט ולא מצייצת.

לעומת זאת, בפייסבוק אני מאוד פעילה. אני מבקרת באתר בממוצע פעמיים ביום ויש ימים שיותר. אני מעדכנת סטטוסים ומשתפת דברים שאני קוראת ברשת. יש לי קצת יותר מ-200 חברים וכ-60% מהם פעילים למדי.

ניסיתי לנתח את הסיבות לפער הזה, ואני חושבת שאפשר לתלות אותן בשני דברים:

הרכב חברתי – בפייסבוק אני מחוברת בעיקר לאנשים שאני מכירה באופן אישי. בטוויטר יש מעט אנשים שאני מכירה ורובם זרים שהחלטתי לעקוב אחריהם בגלל עניין במה שהם מפרסמים. רוב האנשים שאני מכירה לא נמצאים בטוויטר, לא מתעניינים בו, ורובם גם לא יודעים בעצם מה זה. באופן טבעי, יש משהו יותר נינוח בסביבה מוכרת שבה אני לא חשה את הצורך להוכיח את עצמי כל הזמן, וטוויטר בהחלט נותן לי תחושה כזו.

אבל בעבר ביליתי המון בפורומים, שם הייתי בזהות אנונימית (לרוב) והיכרתי הרבה מאוד אנשים, כולל כמה מחברותי הטובות (היום). מדוע הבילוי בפורומים לא יצר אצלי את תחושת התלישות שטוויטר יוצר? האם מדובר בהרכב אנושי, או שמא זה משהו אחר?

חלק מזה קשור לדעתי לעובדה שאין תאימות בין מי שאני קוראת ומי שקורא אותי. נכון שהרבה פעמים זה תואם, אבל ממש לא תמיד. וכך קורה שאני מגיבה למישהו והוא לא מגיב – מאוד יתכן שאני פשוט לא מופיעה בפיד שלו והוא לא בדק אם מינשנתי אותו. ההרגשה, אם כך, היא שאני מדברת עם עצמי. בשביל זה אני לא צריכה את טוויטר, תודה.

זה מביא אותי לנושא השני – הפורמט. גם טוויטר וגם פייסבוק הם זרם של עדכונים. אבל צורת המימוש של הפיד הזה, שונה מהותית. קיבוץ התגובות תחת פייסבוק גורם לכך שהוא הרבה יותר דומה לפורום מבחינת ההתנהגות והמבנה. טוויטר לעומתו, הוא כמו נהר של עדכונים. הארגון היחיד הוא סדר קלנדרי. כדי למצוא סדר בתוך השטף, צריך לעבוד קשה ולהתאמץ.

המעקב אחרי מי שהגיב לי, הוא מאוד חשוב כמובן. הרי אנחנו נמצאים פה בשביל הקשר עם אנשים אחרים. אולם בעוד שטוויטר מאפשר לי לראות רק מי הגיב לי ישירות (תוך אזכור של שמי), פייסבוק מספק לי הודעות מפורטות לגבי מי הגיב או “אהב” משהו שפרסמתי. כשמדובר בשיחה רבת משתתפים, לפייסבוק יתרון נוסף כיוון שאם הגבתי למשהו שמישהו אחר פרסם, אוכל לראות תגובות נוספות וכל להשאר חלק מהשיחה.

כשאני נכנסת לפייסבוק, אני מצליחה תוך זמן קצר יחסית להתעדכן ברוב מה שהתפרסם באותו היום. אני רואה איפה היו הרבה תגובות, אני יכולה להגיב בעצמי. גם אם נכנסתי אחרי מספר ימים, קל לי יחסית להתעדכן ולקרוא מידע שמעניין אותי או חשוב לי.

כשאני נכנסת לטוויטר, אני מרגישה לפעמים כאילו הקפאתי רגע בזמן: אני רואה את מה שצוייץ לאחרונה, העדכון לאחור הוא דבר מייגע, ובעיקר ההתחקות אחר תחילתן של שיחות. התחושה היא שקורה המון אבל אין לי מושג מה, למה, ומי אמר למי. בעיקר אני מרגישה כאילו הדרך היחידה שיש לי להשאר חלק מהמשחק, היא להיות צמודה לטוויטר כל הזמן וזה, לצערי, פשוט בלתי אפשרי.

ובעודי כותבת את משפט הסיום, הצצתי בפיד שלי בטוויטר ונפלתי על משפט שכתבה @vandersister כחלק משיחה סוערת: " אחותי מבקשת למסור שהיא לא מבינה איך כולם עונים כל כך מהר. הסברתי לה שאין לנו חיים #ללאחיים". כן, נו, זה כנראה ממצה את זה. באסה.

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 34 שכבר עוקבים אחריו