בעקבות הזמן האבוד

4 תגובות

הבת שלי אמורה להתחיל לנסוע באוטובוס פעמיים בשבוע, נסיעה קצרה לחוג שבו היא משתתפת בתוך הישוב שלנו. מכיוון שזו תהיה הפעם הראשונה שהיא נוסעת באוטובוס לבד, ורצינו שהיא תרגיש ביטחון, אני אמורה לנסוע יחד איתה בפעם הראשונה כדי להראות לה איפה התחנה וכו'. הפעם האחרונה שבה נסעתי באוטובוס (מהטרמינל עד לכבש המטוס זה לא נחשב), היתה בשנת 1998, כעבדתי ברמת-גן והאוטו שלי בילה לילה במוסך. כך שאתם מבינים, שמבחינתי נסיעה באוטובוס היא סוג של נוסטלגיה.

המכונית נותנת לי עצמאות, נגישות וחופש, או לפחות אשליית החופש. כשהתלבטתנו השבוע האם על העזר כנגדי להשתמש בהסעות שמציע מקום העבודה שלו, אחד הנימוקים שלו נגד ההסעות היה העובדה שהרכב החונה בחנייה נותן לו את התחושה שאם ירצה, יוכל בכל רגע לקום וללכת*. עם המכונית שלי אני יכולה להגיע לכל מקום (כמעט) בזמן שמתאים לי (כמעט) ולקחת איתי את מי שאני רוצה (כמעט). אוטובוסים הם צפופים, מאחרים, נוסעים לאט ובעיקר אני צריכה להתאים את עצמי אליהם, ולא הם מותאמים אלי ולצרכים שלי.

ובכל זאת, התקופה של נסיעות באוטובוסים זכורה לי כתקופה מאוד שלווה. וזה לא רק בגלל שהתיכון והאוניברסיטה היו בכלל שלוות יותר מאשר השנים שהגיעו אחריהן. היא היתה שלווה כי זה לא שינה במיוחד אם לקח לי שעה או שעתיים להגיע הביתה. זה לא שינה במיוחד אם הייתי הולכת לתחנה בדרך הקצרה או הארוכה.

זה השתנה כמובן כשהפכתי לאמא. כבר כתבתי פה על הצורך להספיק. גרוע במיוחד הצורך להספיק כשצריך להגיע ממקום מרוחק**, ואי הודאות מלווה אותי כל הדרך: יהיו פקקים באיילון? ובשער הגיא? ובמעגל התנועה המטופש בכניסה לרחוב, כשאני כבר באיחור ועדיין לא מצליחה להגיע ולחנות ולרוץ להתנצל על האיחור? מול עינייה המאשימות של הגננת או המטפלת, והילד שנשאר – שוב – האחרון בגן.

המחשבות האלו תמיד מעלות שוב את התהיה, האם הקצב שבו אני חיה היום, שבו לעולם אין לי סיכוי לעמוד בכל המשימות שהחיים (עבודה/משפחה/בית) מציבים בפני, הוא קצב הגיוני ונורמלי. אני יודעת שאני ממש לא היחידה. אני לא יודעת האם זה מתאים לאחרים. אני יודעת שהרבה פעמים אני מרגישה שזה לא ממש מתאים לי. ואני יודעת שזה לא צפוי להשתנות.


* והוא אפילו עשה את זה פעם אחת, אבל לא כפי שאולי הייתם מפנטזים כדי להתנקם בבוס מעצבן, אלא כדי לארגן צוות חילוץ לאירוע חירום כלשהו.

** גם מירושלים, בשעות הרלוונטיות זה יכול לקחת פרקי זמן מטורפים. כבר כמה חודשים שאני נוסעת, בהמלצת מ. שאילתא היקרה, דרך יער ירושלים כדי להקטין את אי-הוודאות הזו.

הרבה נחת, ומארב קטן מהצד

9 תגובות

סוף השבוע היה מעייף אבל מלא סיפוק.
 
נתחיל מהסוף – ערכנו לחמי מסיבת יום הולדת 60. חמי הוא אדם פשוט ודי מופנם, והמסיבה שהיתה בפורום משפחתי צנוע ריגשה אותו ברמה שקשה לתאר, הרבה יותר מכל מסיבה רבת משתתפים. כשהחזרתי אותם הביתה בחצות, הוא לא הפסיק לחייך ולצחוק ולספר כמה הוא נהנה וכמה הוא מתרגש. גם האוכל היה מצויין, אם יורשה לי לומר (ויורשה לי). הצלחנו להעמיד ארוחה שגבלה בשחיתות, אבל כללה גם מנות דלות שומן שיכולתי לאכול בלי יסורי מצפון. אוכל משובח, יין טוב, והכיף של לבשל ארוחה מפוארת במטבח החדש ולארח את כל המשפחה בבית שלנו – היה ממש תענוג. כן יירבו.
 
כמה שעות קודם לכן הביאה הגדולה את התעודה. תלמידה למופת, דוגמא לחבריך, הערכות מעולות. זה שהיא ילדה חכמה, אנחנו יודעים. אבל מי כמוני יודעת שזה לא ערובה לקבלת ציונים טובים או תעודה מעולה. בתור מי שכבר בסוף כיתה א' נכתב עליה שאינה מממשת את הפוטנציאל שלה, אני יודעת להעריך את היכולת שלה להתמיד ולעמוד גם בדרישות של בית הספר, אפילו במקצועות שהיא לא מוצא שיא של עניין בשיעורים שלהם.
 
ואת היום התחלנו בחגיגת יום המשפחה בגן של הקטן. הוזמנתי ברוב טקס לבוא לבית קפה בגן. את המאכלים ברובם סיפקו ההורים, חוץ מאשר כדורי השוקולד שהילדים גילגלו יום קודם. המלצר הגאה שלי קידם את פני עם סינור מעוטר ותפריט ממנו התבקשתי לבחור. השמחה שלו היתה מדבקת לגמרי והוא היה חמוד כל כך – פטפט בלי הפסקה על כך שהוא היה רוצה שכולם, כולל אחותו שהיתה בבית הספר, אבא כמובן וכל הדודים, הדודות, סבים וסבתות – כולם יוכלו לבוא ולהתארח.
לסיום הופיעו ילדי הגן במחרוזת שירים, כולל "אמא יקרה" הידוע לשמצה, שהוא שר עם מבט זורח בעיניו, ואחריו שרו את "אבא שלי", על כל בתיו. לא הבנתי למה פתאום הגרון שלי חנוק, והכל נראה קצת מעורפל והעיניים לחות, עד שהבנתי שאלו הזכרונות שלי והמחשבות על האבא הפרטי שלי, ולא על האבא שלו. מן מארב רגשי כזה שלא הייתי מוכנה לו ותפס אותי ללא הגנות. מיהרתי למצמץ ולחייך ולחזור לכאן ועכשיו, למסיבה של הבן שלי, ולאהבה שלו להוריו. אלי.
 

זה לא זה

5 תגובות

לא כל דבר כדאי להעביר למדיום הדיגיטלי, אפילו אם אפשר.

לפעמים, מה לעשות, זה פשוט לא אותו הדבר.

מוזיקה בת אלמוות

4 תגובות

נורא באופנה לרדת על שנות השמונים ונכון שהמילה "אופנה" ושנות השמונים זה סוג של סתירה בגוף הטקסט, אבל אי אפשר לומר שאין דברים מוצלחים שהגיעו (או לפחות התחילו) מאותן השנים.

אחת שתמיד מחזירה אותי לשנים ההן, היא סוזאן וגה. הטעמים המוזיקליים שלי בגרו והתעצבו בליווי השירים שלה, שהם עד היום חזקים ופוגעים בול, אחד אחד. אהבתי את השירים האלו שיכולתי לא רק להנות מהקצב והמלודיה שלהם, אלא גם – ובעיקר- להתענג על המילים, המילים המופלאות.

בנגן הדיסקים באוטו שלי מתנגן בימים אלו אלבום האוסף שלה, ויצאתי לחפש ברשת קליפים שלה בהופעה חיה. לפני שמונה שנים בערך היא הופיעה בארץ, וזו היתה אחת ההופעות הכי נפלאות שראיתי מימי. אני זוכרת אותה משתנה על הבמה כמו זיקית, רגע אחד רוקיסטית ורגע אחר מספרת ושרה עם הגיטרה שלה לבדה, כאילו ישבנו בבר קטן ואינטימי. מצאתי את הסרטון הזה עם השיר "ג'יפסי", בו היא גם מספרת סיפור קטן וחמוד על איך השיר הראשון שכתבה בא לעולם.  

ואי אפשר בלי כמה שירים לסיום, נכון? קשה, קשה לבחור, ובכל זאת: "בליברפול", שיר משנות התשעים דווקא, ונפלא:
 

והשיר שהכי זכור לי כנערה, מקשיבה לו ברדיו ותוהה מתי יעברו גברים גם בחדר שלי.
 

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 37 שכבר עוקבים אחריו