שש בבוקר

לפני כמה חודשים התפקדתי למפלגת העבודה, והיום השתתפתי לראשונה באירוע מפלגתי – הועידה האידאולוגית. מדובר באירוע שהזמין חברי מפלגה מכל הארץ להשתתף בדיונים שישפיע על מצע המפלגה. זה נשמע לי כמו מקום טוב להתחיל, ולכן ארגנתי את הלו”ז ואת הבייביסיטר (אמא, תודה!) ונרשמתי לאירוע.

הועידה עסקה ב-34 נושאים, תחת הקטגוריות: כלכלי-חברתי, סביבה, חינוך, אזרחי ומדיני-ביטחוני. כבר בשלב ההרשמה נתקלתי בהתלבטות ראשונה. פניתי למארגני הועידה במייל ושאלתי הייכן יידון הקשר שבין שוק התעסוקה ובין מעמד האישה והשיוויון בתא המשפחתי. “שאלה טובה”, נענתי, “בשלב זה מועדף שולחן מעמד האשה, שבו בודאי יידון נושא  השוויון בין המינים. ואני מעביר את המייל שלך לאחראית במטה הועידה לתשובה.” קיבלתי את ההמלצה ונרשמתי לשולחן מעמד האישה (לתשובה אני עדיין מחכה). שאלת “איפה השולחן שלי” המשיכה ללוות אותי גם בהמשך.

הועידה התקיימה בחולון וכללה תמהיל מרתק של אנשים – מצעיר עד זקן, ותיקים וחדשים, גברים ונשים. גם חלק מחברי הסיעה הגיעו לועידה ועברו בין שולחנות הדיונים במהלכה. היה מוזר להגיע למקום עם כל-כך הרבה אנשים ולא להכיר אף אחד… אני לא מי-יודע-מה טובה במינגלינג.

הועידה נפתחה בנאומים שונים – אלוף במיל. עמוס ידלין דיבר על אתגרי הביטחון ופרופ’ אביה ספיבק על כלכלה חברתי. לבסוף התחלנו בדיונים – 1100 משתתפים ב-60 שולחנות עגולים (מרובעים). כל שולחן מנה 15 מקומות, ולכן חלק מהנושאים חולקו ל-2 או יותר שולחנות, שולחן מעמד האישה היה אחד מהם. 31 נרשמו לשולחן הזה. ביום הועידה התצטרפו עוד כמה, אבל מיעוט הגברים שנרשם לשולחן השתפן בינתיים ונפקד מהועידה, כך שהנוכחות היתה נשית טהורה. "גברים עדיין לא הבינו שמעמד האשה הוא נושא קריטי עבורם", אמרה על כך המנטורית של השולחן, גילי גופר. אני לא הייתי מחכה בציפיה לרגע שזה יקרה.

חלק גדול מהנושאים שעלו בדיון עסקו בהיבטים של תעסוקה, תקציב, חינוך ועוד. מצאנו את עצמנו מנסחות סעיפים שלכאורה לא היו כלל בתחום האחריות של שולחן מעמד האישה, כגון: “מפלגת העבודה תפעל לביטול חוק ההסדרים” או “הגדלת מספר הפקחים המפקחים על אכיפת חוקי העבודה”. מהר מאוד עלתה בשולחן השאלה האם נכון לדון בנושאים האלו בשולחן “מעמד האישה” או שמא צריך לדון בהם בשולחן “האדם העובד” וכד’. ואולי עצם קיום שולחן מעמד האישה מנציח את הבעיה? כנראה שצריך גם וגם – גם דיון בנושא שיפור מעמד האישה וגם נציגות שמוודאה חשיבה של שוויון מגדרי בכל מקום בו מתקיימים דיונים בנושאים אחרים.

נושא נוסף שתפס חלק משמעותי מהדיונים היה נושא הייצוג ההולם לנשים. אין שום התאמה בין 52 אחוזי הנשים באוכלוסיה ובין הייצוג בפועל במוסדות השלטון. ההמלצות שלנו כללו דרישה להבטחת ייצוג הולם ברשימות המפלגה לכנסת ולרשויות מקומיות  (AKA: שריון מקומות לנשים). אגב, הזכרתי את הטוהר הנשי בשולחן מעמד האישה – למותר לציין כי "הבעיה" הזאת לא חזרה לעצמה בשולחנות האחרים. למעשה, כשהלכתי לשירותים ראיתי (לראשונה אי פעם! בעולם! למעט אולי במשחקי כדורגל) שהתור בשירותים של הגברים ארוך מזה בשירותי הנשים, הוכחה שאין טובה ממנה לכך שאין ייצוג הולם לנשים במפלגה.

בתום שעתיים של דיונים ניסחנו את ההמלצות שהתגבשו ומנחות השולחן פרסמו אותן בדף הפייסבוק של הועידה. באמצע הדיונים ערכנו הפסקה קצרה, במהלכה נאמה סתיו שפיר. הנאום שלה היה יפה ומרגש מאוד בפשטות שלו, הזכיר לכולנו למה אנחנו שם ועודד אותנו לשים את שאריות הציניות בצד.

לא נשארתי עד הסוף. בתום הדיונים החלטתי שאני יכולה לוותר על נאומי הסיכום לטובת הסיכוי לתת לילדים שלי נשיקת לילה טוב לפני שהם הולכים לישון. וכך בהחלטה של אשה עצמאית העומדת ברשות עצמה, הברזתי מסוף הועידה. את הילדים הספקתי לראות, אבל לא שמעתי את נאומי הסיכום ולא קיבלתי תשובה לתהיה שליוותה אותי מתחילת הועידה – מה בדיוק תעשה המפלגה בכל ההמלצות שיצאו משולחנות הועידה?

מילה לסיכום למארגני הועידה: הארגון היה טוב, האוכל היה טוב, הצלחנו לקיים דיונים למרות הקושי האקוסטי של 1300 אנשים מדברים באולם אחד. גם ההכנות לועידה מבחינת הרישום ופרסום המידע ברשת היו מוצלחות. כדאי היה לתכנן את לוח הזמנים כך שיהיה יותר זמן לדיונים – שעתיים נטו לא היו מספקות לדעתי והיו נושאים רבים שלא הצלחנו לגעת בהם בכלל. היה נחמד גם לו היתה במקום תשתית תקשורת אלחוטית ושקעי חשמל לצד כל שולחן, אבל פרט לזה: כל הכבוד.

הלכתי לשבתרבות במבשרת כדי לשמוע את שלי יחימוביץ’. היה קהל קטן (בכל זאת, שבת בבוקר ביום אביבי נהדר), עם נציגות נכבדה לבני הגיל השלישי אבל גם צעירים יותר, כולל שמיניסטים. את הדיון הנחתה אילאיל שחר שהיא גם תושבת הישוב, והוא היה במתכונת של שאלות ותשובות. היה מעניין ומצאתי את עצמי מאוד מזדהה עם הרבה מהדעות (זה לא חדש) ובעיקר התרשמתי מההתעקשות למצוא איזון נכון בין דילמות שונות שמאפיינות את המדינה והחברה שלנו, ולא להגיע לקיצוניות, יחד עם ההתרחקות מפופוליזם ונסיון לישב אידאולוגיה מוצקה עם פרגמטיות.

הפוסט הזה אינו תיעוד של הדיון כולו, אלא רק כמה דברים שרשמתי לעצמי:

חלק לא קטן מהדיון נסב סביב שאלות של פוליטיקה, מפלגות ובחירות. יחימוביץ’ מעריכה שהבחירות קרובות מכמה סיבות: ראשית, נתניהו יעדיף לקיים את הבחירות לפני הכהונה השניה של אובמה; שנית, היא מעריכה שלממשלה יהיה קושי להעביר תקציב ב-2013 מה שיגרום לנפילת הממשלה ונתניהו ינסה להמנע מכך; שלישית, כתב האישום נגד איווט ליברמן. היא מנהיגה את המפלגה כאילו הבחירות בפתח, למשל, מבחינת התארגנות לוגיסטית.

בעיניה המצב הטבעי הוא שתי מפלגות גדולות – ליכוד מול עבודה והיא תפעל לכך שמפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה והמרכזית בגוש השמאל. “אי אפשר להשפיע מהשוליים” ולכן כדי להשפיע צריך להפוך להיות מיינסטרים ולהיות בקונצנזוס. היא צופה שקדימה תתפורר, ומקווה שחלק גדול ממצביעי העבודה בעבר יחזרו להצביע אליה, וכמוהם גם מצביעים אחרים שלטענתה מפלגת העבודה היא המקום הטבעי עבורם. אל יאיר לפיד היא התייחסה כאל “מפלגת אווירה”, שכמוה יש לטענתה כמעט בכל מערכת בחירות. היא מקווה שהציבור הישראלי מפוכח מספיק כדי שלא לתת את קולו למפלגות אווירה כאלו, ולא לבזבז את קולו.

היא מכירה בכך שמפלגת העבודה התנהגה בעבר בצורה בעייתית, ובעיקר היא מתייחסת לתקופתו של ברק שהיתה כהגדרתה “שפל המדרגה”, בעיקר בגלל שהעבודה לא הפנימה את העובדה שאיננה מפלגת שלטון יותר. לשאלה האם תיכנס לקואליציה עם נתניהו השיבה יחימוביץ’ שלהיות באופוזיציה זו לא אידאולוגיה ורק מהקואליציה אפשר להשפיע, אבל לא בכל מחיר. הםא לא תסכים להכנס לקואליציה שבה לא ניתן יהיה להשפיע בנתיב המדיני ובנתיב הסוציאל-דמוקרטי.

אחד המשתתפים שאל אותה איך מסתדרת ההצהרה שלה בעבר שאינה רואה את עצמה כמועמדת לראשות הממשלה, עם רצונה להפוך את מפלגת העבודה למפלגה הראשונה בגוש השמאל. יחימוביץ’ הכחישה שאמרה זאת אי-פעם ואמרה שהיא בהחלט רואה את עצמה מועמדת לראשות הממשלה. עם זאת, היא אומרת, צריך להיות מחוברים למציאות והמציאות היא שהיום מפלגת העבודה חלשה והליכוד בראשות נתניהו חזק. המטרה שהיא מציבה היא להיות המפלגה השניה בגודלה בישראל כדי להוות משקל נגד לנתניהו, במטרה בהמשך להחליף את הממשל.

לגבי שיטת הממשל, היא מביעה התנגדות לעיסוק "האופנתי" כלשונה בנושא, שנובע לדעתה מתחושה של חוסר נחת ש”משהו לא בסדר”. אבל הבעיה בעיניה אינה בשיטה, שהיא אולי לא מושלמת אבל מספקת, אלא הבעיה היא במהות והתוכן. “זו לא הרצפה עקומה, זה הרקדנים שהם לא משהו”. את האנרגיה שמושקעת בשינוי השיטה צריך לדעתה להשקיע בדיון על התוכן. מעבר לזה, היא חושבת שלשנות שיטת ממשל בתקופה שבה לאיווט ליברמן יש השפעה פוליטית כל-כך גדולה, זה משחק מסוכן שעלול להסתיים בשיטה נשיאותית ובפגיעה אנושה בדמוקרטיה. פרגמטיות, כבר אמרנו?

רוב הדיון לא נגע כלל בסוגיות של כלכלה וסוציאל דמוקרטיה. (אולי זה מה שקורה כשכתבת מדינית מנחה את הדיון). כשכן עלה הנושא, יחימוביץ’ דיברה על כך שהכינוי “סוגיות חברתיות” מקטין את המשמעות, וכי מדובר בנושאים שיש להם משמעות לאומית ומוסרית וגם ביטחונית, כי לשאלה של חלוקת התקציב יש השפעה על החוסן הציבורי, והקטנת פערים בחברה תביא לחברה חזקה יותר. היא דיברה על בעיית הפערים ועל שליטי ההון שיחד עם מדיניות הממשלה הנוכחית מייצרים אווירה דרוויניסטית שבה החזק שועט קדימה והחלש ניגף לאחור, ובדרך מתרסק מעמד הביניים.

כשעלתה השאלה של עמדתה ביחס להתנחלויות, היא הסכימה עם כך שהקצאת כספים להתנחלויות באה על חשבון דברים אחרים בתקציב, אבל אמרה שאסור להסתכל על הנושא הזה בצורה נקודתית אלא בצורה כוללת יותר. נכון, היא אמרה, אני חושבת שבמסגרת הסכם שלום נצטרך לפנות התנחלויות, אבל העובדה שיש לשנות את המדיניות הקיימת אינה אומרת שצריך להתנער מהאחריות ההיסטורית כלפי המצב הקיים ובוודאי שלא לעשות בדרך דה-לגיטימציה לציבור שלם. לדעתה, בכל הקשור למדיניות הסוציאל-דמוקרטית, אין סיבה שהמתנחלים לא יהיו שותפים לתפיסת העולם שלה, שמתאימה מאוד להתישבות.

בנושא המדיני, היא תומכת בשתי מדינות לשני עמים ובמתווה קלינטון. לטענתה יש הסכמה ציבורית לרעיונות האלו ומה שדרוש הוא הנהגה ש”תבקיע את המהלך”. המטרה שלה היא להעצים את מפלגת העבודה ולהביא אותה לעמדת כח שתאפשר להשפיע על התהליך המדיני. כשנשאלה האם היא בעד או נגד תקיפה ישראלית באירן, היא התעצבנה ואמרה ששום אדם אחראי לא ישיב לשאלה כזו, ושהפטפטת הנוכחית מסוכנת לישראל. לדעתה לא השתנה דבר וכתמיד כל האופציות על השולחן, אבל האופציה הצבאית צריכה להיות תמיד האחרונה. אירן גרעינית היא לא בעיה ישראלית אלא בעיה בינלאומית, ואם ישראל תנסה לטפל בנושא הזה בעצמה, היא תהיה בבעיה. בינתיים צריך למצות את הסנקציות הכלכליות, שרק עשירית מהן מוצו עד כה ולפגוע בייצוא מאירן.

יחימוביץ’ נשאלה גם על סוגית המגדר – האם כאשה קשה לה יותר להנהיג ולקבל את אמון הציבור? אין ספק, היא ענתה, שיותר קל להיות גבר מאשר אישה. מספיק להסתכל על היקף היצוג הנשי בכנסת, הנמוך לעין שיעור מאחוז הנשים באוכלוסיה. נשים מחזיקות בפחות עמדות כח, פחות כסף. למעט האליטה המשפטית, באף אחת מהאליטות אין יצוג שווה לנשים. אפילו במקצועות נשיים, כמו הוראה, יש הרבה יותר גברים מנהלים. היא סיפרה שלעיתים קרובות אומרים שהבעיה היא ש“לא עשית תפקיד בטחוני” (במקום לומר לה "הבעיה היא שאת אישה") ושהיא משיבה שיש לה פגם גנטי – היא אישה – ופגם ביוגרפי – היא לא היתה גנרל. ולמרות זאת, היא חושבת שגם למי שלא עשה תפקיד של גרנל יש מה לתרום בתפקידי הנהגה ואף יש לו ערך מוסף.

דרך שרון איילון, מנכ"לית עמותת קול הזכויות, שמעתי על תום שזקוק לעזרה דחופה. שימו לב, לא מדובר בבקשה לתרומה כספית. תום זקוק לתרופה שבבת-אחת נעלמה ממדפי היבואן ולא ניתן להשיגה. הפסקת התרופה עלולה להיות בעלת תוצאות קטלניות מיידיות.

הכדורים שתום זקוק להם הם Rapamun 1 mg. הכדורים האלו משמשים בדר"כ מושתלי כליה או חולים אונקולוגיים ותם מקבל אותם כחלק מטיפול נסיוני. אם אתם מכירים מישהו שעשוי להיות מטופל בכדורים כאלו ויכול לתרום מספר כדורים לתום, אתם עשויים להציל את חייו.

תום הוא ילד בן 12 שסובל מאפילפסיה קשה ולא מאוזנת. הוא טופל בכל טיפול אפשרי לאפילפסיה ללא הצלחה. סבל מעשרות פרכוסים מדי יום ללא יכולת אמיתית לתפקד. לפני חודשיים התחיל טיפול ניסיוני בתרופה חדשה שמיטיבה את מצבו באורח פלא. הוא חזר לתפקד ושב ללימודים. המשפחה רוכשת את התרופה באופן פרטי כיוון שאינה בסל להתוויה הספציפית.

אתמול המשפחה הגיעה לקנות כדורים נוספים (נותרו כדורים שמספיקים ליומיים בלבד) ובבית המרקחת נאמר להם שהתרופה אזלה בשוק בארץ כיוון שאישור משרד הבריאות הופסק. ניסינו להשיג את התרופה בכל דרך אפשרית ללא הצלחה. הפסקת התרופה באופן חד עלולה לגרום למותו של תום באופן מיידי.

קופת החולים אינה מוכנה לספק את התרופה הקיימת בבתי המרקחת שלה מכיוון שהטיפול הוא ניסיוני. להזכיר כי עכשיו חול המועד. ניאופרם, חברת התרופות, סגורה – אין עם מי לדבר. המשפחה נמצאת במירוץ אחרי הזמן להשגת הכדורים. נכון לרגע כתיבת הפוסט נותרו כ-37 שעות.

ניתן ליצור קשר דרך הדף בפייסבוק או דרך אתר קול הזכויות.

אתם יכולים לעזור: הפיצו את הידיעה לכמה שיותר אנשים.

האמת היא שאני לא ממש צופה בערוץ 2 או בערוץ 10 כבר זמן רב. פשוט אין לי מה לראות שם, מצטערת. אני בטוחה שהם מסתדרים טוב בלעדי. אבל היום יש לי סיבה טובה שלא לצפות בהם. שני הערוצים ראיינו את יגאל עמיר וישדרו את הראיון היום. הם מציגים את הראיון כהישג עיתונאי מיוחד (על הבלעדיות אין מה לומר, זה הרי מגוחך) ומתכוונים לשדר אותו במהדורת החדשות המרכזית.

אני לא יודעת מה נאמר בראיון, וזה גם לא מעניין אותי. גם את הציטוטים באינטרנט לא קראתי. אני לא מתעניינת ולא מעוניינת לקרוא או לשמוע מה הנבלה הזה אומר. ממנו שמענו מספיק, בחקירות ובמשפט. שם הסבר, מחשבה או אמונה שהוא מביע, לא מעניינים אותי. אין הצדקה לרצח פוליטי* ואין מקום לאפשר הצדקה שלו. חברה דמוקרטית לא צריכה לתת במה למעשים כאלו, ולראיין את הרוצח, משמעותו לפתוח פתח ללגיטימציה של המעשה. אנחנו צריכים לומר בצורה הכי גורפת והכי חד משמעית – לא מעוניינים לשמוע.

הבעיה כמובן היא שיש רבים אחרים שמתעניינים.
יש את אלו שפשוט יצפו בכל דבר שימכרו להם. צרכני הרייטינג והריאליטי – יאללה, נשמע מה יש לו לומר. ראיון בלעדי! תגביר, תגביר.
יש את אלו שירצו לשמוע מתוך תפיסת "הכר את אוייבך".
ויש כמובן את הציבור הגדול (כמה גדול? אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת) שבכלל רואים במפלצת גיבור ישראל.

שאלתי את עצמי האם בכך שאני אכתוב על עצם הראיון, לא אתן לגיטימציה לקיומו? אבל כשקראתי הבוקר את מה שכתב אורי קציר, הבנתי שהוא צודק. זה לא משהו שצריך לעבור עליו בשתיקה, והחרמת הצפייה בראיון הערב היא צעד קטן ושקט שיעבור מבלי שיורגש. לא שהבלוג שלי הוא מה שיעשה שינוי בציבור הישראלי, אבל לכל הפחות צריך לכתוב את זה.

* לפני שמישהו יכתוב את זה – אין הצדקה כמובן לשום רצח, אבל רצח פוליטי הוא פגיעה בציבור שלם ובכל החברה, ולכן הוא מגונה במיוחד.