אני אדם רציונאלי מטבעי, עם נטיה לספקנות, ביקורתיות וציניות. ניו-אייג’ יוצר אצלי תגובה אוטומטית של גיחוך וזלזול, ודי קשה לי להשתכנע בכך שמשהו הוא באמת טוב רק בגלל שהדביקו עליו את התוית “טבעי” והוא לא מיוצר בבית חרושת.
מהסיבות האלו, הגישה הראשונית שלי לכל מה שקשור ברפואה אלטרנטיבית היא חשדנית ומבטלת. יחד עם זאת, ברבות השנים נוכחתי בכמה דברים. ראשית, אי אפשר להכליל את כל ענפי הרפואה האלטרנטיבית תחת קורת גג אחת. מדובר במגוון של דיסציפלינות שונות לגמרי. שנית, ישנם מצבים בהם רפואה אלטרנטיבית היא דבר חיובי ותורם, גם אם לא באופן המובטח.
המפגש החיובי הראשון שלי עם רפואה אלטרנטיבית, היה בלידה של בני המרכזי. כמו חולים רבים שפונים לגישה טבעית בעקבות אכזבה מרפואה קונבנציונאלית, כך גם אני בעקבות לידה ראשונה טראומטית למדי, החלטתי לעשות כל מה שאני יכולה כדי שהלידה שאחריה תהיה אחרת. מכיוון שאת האופי הבסיסי שלי קשה לשנות, לא בחרתי בשום דבר קיצוני, אלא איתרתי מיילדת (מוסמכת, כזו שעבדה בביתי חולים בעבר) שתלווה אותי במהלך הלידה ותספק לי טיפול רפואי אישי הולם מצד אחד, ותמיכה מיילדותית על כל המשתמש ממנה, מצד שני.
המיילדת שבחרתי, ג’ויס בטלר, היתה בדיוק השילוב הזה. מצד אחד מומחיות ברפואה המערבית (הגיעה אלי הביתה עם מכשיר דופלר נייד כדי לבצע בעזרתו בדיקות, בדיוק כמו אצל רופאת הנשים שלי) ומצד שני, שילוב של גישות ותפיסות אלטרנטיביות, כגון תנועה, שיכוך כאבים באמצעות השמעת קולות, עיסוי עם שמנים ועוד. הלידה היתה מדהימה: ללא אפידורל או משככי כאבים כלשהם, תוך שליטה על כל מה שקורה לי והתאוששות מהירה מאוד אחר כך. במהלך הלידה, ג’ויס השתמשה בשיטות שונות כדי לתמוך בי ולהקל עלי, ולהפתעתי (ושמחתי) חלקן הגדול היו אפקטיביות מאוד.
מאז פגשתי עוד (בעצמי או בעקיפין) מקרים בהם טיפולים ברפואה אלטרנטיבית היו מוצלחים: שיאצו אצל מטפל טוב, תזונה נטורופתית, צמחי מרפא שונים, כירופרקט שעשה פלאים אחרי פריצת דיסק. הסיבות להצלחות האלו מגוונות. לפעמים באמת “יש שם משהו”. גם הרפואה המערבית במקרים רבים התבססה על רפואות עממיות, והשימוש בצמחי מרפא שיש להם סגולות רפואיות שונות אינו מפתיע. כירופרקטיקה (בגישה המקובלת בארץ שאינה מייחסת לה את היכולת לרפא כל חולי ולהביא שלום עולמי), אולי לא באמת מחזירה את הגוף ל”איזון” אבל כן כוללת עיסויים ומגע שמסייעים בהרפיה. אני מאמינה שגם עצם הטיפול האישי והמגע יש להם השפעה רגשית ונפשית, שמביאה לשינוי גופני. אותו דבר לגבי שיאצו. בכל הקשור בנטורופתיה, המדע בהחלט מייחס השפעה של המזון אותו אנחנו אוכלים על תפקוד הגוף. אין לי ספק שעצם המודעות למה שאנחנו אוכלים עושה פלאים, גם אם לא התזונה המדוייקת שקיבלנו.
אבל פגשתי לא מעט טיפולים שהיו חסרי תועלת באופן מוחלט או חסרי כל השפעה והותירו אותי מתוסכלת ובעיקר מרגישה מטומטמת שבכלל התפתיתי לעניין. כשסיפרתי על כך, לעיתים קרובות שמעתי תשובות בנוסח: “כנראה הלכת למטפל לא טוב. אני מכירה מדקר סיני מעולה שיעשה פלאים”. או “הומיאופתיה נותנת טיפול הוליסטי. כנראה לא נעזרת במטפל מספיק טוב”. התשובה הזו, שתולה את הצלחת הטיפול במטפל, מחזקת את דעתי שמדובר בסוג של טיפול נפשי.
מהי בעצם הומיאופתיה? כדי שלא אואשם בהטיה, אני מצטטת מתוך וויקיפדיה:
הומאופתיה היא גישה ברפואה אלטרנטיבית, שאותה הגדיר לראשונה סמואל האנמן במאה ה-18. מטפלים הומאופתיים מאמינים כי ניתן לטפל באדם חולה באמצעות חומר, שאם יינתן לאדם בריא, יגרום לסימפטומים דומים לאלה של המחלה. לפי הומאופתים, ביצוע דילול סדרתי, עם ניעור בין כל דילול, מסלק את האפקט הרעיל של החומר, בעוד שתכונות החומר נשמרות בחומר המדלל (מים, סוכר או אלכוהול). התוצר הסופי בדרך כלל מהול כל כך, עד שלא ניתן להבחין בינו לבין מים, אלכוהול או סוכר טהורים. מטפלים בוחרים טיפול על סמך התייעצות עם החולה, המיועדת לבחון את מצבו הגופני והנפשי, כאשר שניהם נחשבים למשמעותיים לבחירת ה"רמדי" (התרופות ההומאופתיות מכונות "רמדי", מהמילה האנגלית "remedy").
תמיכה נפשית ואפקט פלצבו הם גורמים משמעותיים בריפוי, ועל כך יש הסכמה. השימוש החביב ביותר בפלצבו שאני זוכרת, סופר ע”י אמא בפורום הורים, שערבבה סירופ פטל ומים בבקבוק של אקמולי ונתנה אותה לביתה שהתלוננה על כאבים במשך מספר ימים רצופים, לרווחת שתיהן.
אז אם הומיאפתיה, שלא מצאה תימוכין באף מחקר שבוצע (ובוצעו מחקרים למכביר) אלא להיפך, נמצאה כחסרת כל בסיס, מספקת למטופליה תמיכה נפשית ואפקט פלציבו, מה הבעיה בעצם?
הבעיה היא שהומיאופתיה שוללת סוגים אחרים של טיפול ומעכבת טיפול אפקטיבי. מטפל הומיאופטי שממליץ לא להשתמש באנטיביוטיקה כשזו נדרשת, או שימוש בטיפולים מערביים מתקדמים במקרה של מחלות כגון סרטן, גורמים נזק ממשי. תשלום (רב!) עבור טיפול הומיאופטי שאין בו תועלת ממשית, הוא בזבוז כסף מיותר. וההמלצה “לחזק את החיסון הטבעי” במקום לקבל חיסון ממשי בטיפת חלב, היא המלצה שפוגעת בכולנו ולא רק באדם המטופל.
יש שיגידו, ובצדק, שמה שאדם בוחר לעשות זו אחריותו בלבד. זה נכון (למרות שבנושא החיסונים יש פה מקום לוויכוח), אולם כשקופות החולים תומכות ומקצות משאבים להומיאופתיה, אז יש לי בעיה. כשמושקעים כספי מחקר בנסיון נוסף להוכיח את האפקטיביות של הטיפול, במקום להשקיע אותם במשהו שעשוי להביא תועלת ממשית, אז יש לי בעיה. כשחולה בא עם מרשם לבית המרקחת, והרוקח עונה לו שהתרופה חסרה אבל יש "תחליף הומיאופתי מצויין" (שמעתי במו אזניי), אז יש לי בעייה.
ביום שישי הקרוב, 4/2, יתקיים אירוע שהוא חלק מקמפיין בינלאומי בשם 10:23, שמטרתו להגביר את המודעות לאמת על ההומיאופתיה. במסגרת האירוע, משתתפים בכל העולם ייקחו “מינון יתר” של תרופות שינה הומיאופיות, כדי להוכיח שאין בכך דבר.
אני מזמינה אתכם לאתר קמפיין 10:23, אותו מארגנת קהילת הספקנים בישראל. אני כנראה לא אוכל להגיע לאירוע, אבל אולי אסתכן במינון יתר במקום בו אהיה בשעה 10:23 ביום שישי: בעבודה (נא לרחם עלי).
לסיכום, עוד הרהור. כמו שכתבתי למעלה, עצם התמיכה הרגשית יכולה במקרים רבים לעשות פלאים. לא, אני לא חושבת שהיא הגורם להצלחה או אי הצלחת הריפוי. לא, אני לא מסכימה עם גישות שמטילות על החולה את האחריות למחלתו או שהוא מונע מעצמו את היכולת להחלים בגלל הגישה השלילית שלו. אבל אני כן חושבת שחולה שמרגיש ביטחון, שיש מי שמכיל את כאביו וצרכיו, שנותן לו תשובות לשאלות ואומר לו מילה טובה, נמצא במקום טוב יותר ויש לו כוחות נפשיים רבים יותר להתמודד עם המחלה שלו. אני לא חושבת שהפתרון הוא לספק לחולים מטפלים ברפואה אלטרנטיבית. אני חושבת שהפתרון הוא יותר אמפתיה מצד הרופאים הקונבנציונאליים.
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
לפני שפותחים ספר של מישהו שמכירים, תמיד יש איזשהו חשש. מה אם הוא לא יהיה מוצלח? האם אצטרך לשקר אח"כ רק כדי שלא לפגוע ברגשותיה? למרבה ההקלה, כשגמרתי לקרוא את "
תגובות אחרונות