שש בבוקר

לעיתים קרובות אני מרגישה שההורות מעמידה אותי במבחנים של אורך רוח.
כשהייתי אם לבת יחידה, התגאיתי לא פעם בכך שלעולם איני מרימה את קולי עליה. כמו בעת שהייתי קצינה בצבא, גם כאמא האמנתי שמסר המועבר בקול שקט ובקור רוח, עדיף ומשיג את המטרה בצורה יעילה בהרבה.
אינני בטוחה מה השתנה לאחר שהשובב הקטן נולד, אבל מתישהו אחרי שהוא הפך לפעוט בעל רצונות משלו, המצב השתנה. אולי זה קשור אליו ולאופי שלו, ואולי לעובדה שבמשולש שבו נמצאים שני ילדים ואני, תשומת הלב הבלעדית אינה שייכת לי יותר.
העובדה היא שכיום אני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות יותר מרימה את הקול, אם זה כדי לתפוס את תשומת ליבם; לעצור ויכוח שמתנהל בצעקות; (לנסות) לעצור טנטרום באמצע התחוללותו (בהזדמנות, על טנטרומים בגילאים מתקדמים, ומה זה עושה לי);  או סתם בגלל אובדן שליטה שלי, מרוב כעס.

הכי קשה לי עם אובדן השליטה. אני מרגישה רע מאוד עם זה. כמובן שאני מדקלמת לעצמי אחר כך שאני אנושית ושגם לי מותר לכעוס ולהביע את הכעס הזה. אבל ההתפרקות הזו קשה לי, ורגשות האשם המלווים כל מקרה כזה, הולכים ונאספים.
אני שואלת את עצמי, מה אני מלמדת אותם. האם אני מלמדת אותם שצעקות הם צורת תקשורת לגיטימית? או שלפעמים צריך לצעוק? או שלפעמים קשה לעצור בעד עצמנו? לא פחות מעניין מה מגיע אחרי הצעקה. האם ממשיכים לנהל דיון בצעקות? או שמצליחים לעבור לנהל שיחה רגועה, בטונים סבירים יותר.  ואם כן, האם אי אפשר היה לחסוך את הצעקה הזו בהתחלה?

אחרי שההרגל להרים את הקול כבר הפך לעובדה קיימת, מתגבר הפיתוי הדיקטטורי. "לא, ובזה נגמר הדיון!"; "תעשה מה שאמרתי. עכשיו!"; "הולכים עכשיו לבריכה. כי אני החלטתי!". אז נכון שהמילה האחרונה בבית אמורה להיות שלי, ונכון שבאיזשהו מקום אני מצופה להיות החלטית, להציב גבולות ולחנך למשמעת. אבל אני שואלת את עצמי לא פעם האם אני לא מגזימה בפסקנות שלי.
כשהיו קטנים, הייתי מציבה בפניהם אפשרויות שיוכלו לבחור בניהן. הבחירה הזו נתנה להם את תחושת השליטה וחסכה הרבה מאוד עימותים. אז למה אני נמנעת מכך היום, או לפחות מאפשרת את זה הרבה פחות?
אני חושבת שסיבה אחת היא מה שקרוי "מדמוקרטיה למניפולציה". אם אציב שתי אפשרויות, מהר מאוד יצוצו אפשרות שלישית ורביעית, והדיון ייפתח מחדש, באופן שכלל לא התכוונתי אליו. סיבה אחרת היא הרצון שלי להעביר את המסר שאני זו שמקבלת את ההחלטות בבית, ואני מצפה מהם לשמוע לי ולציית לי (כמיטב החינוך הספרטאני).

ובכל זאת, לצד המשמעת והצייתנות, אני רוצה לפתח אצלם יכולות תקשורת ומשא ומתן. איך משיגים אחד בלי לאבד את השני? את זה אני מנסה להשיג בתקשורת שמתחוללת בניהם. אני מעודדת אותם למצוא פשרות, להציע חלופות, לדבר. אני מתפקדת כמתווכת ומגשרת. כמובן שאחד המשפטים שאני מוצאת את עצמי אומרת לא פעם הוא "לא לצעוק, ל-ד-ב-ר." הממממ…
זה לא פשוט. זה מעייף. זה מצריך המון סבלנות ודווקא פה אני לא יכולה להרשות לעצמי לחתוך בצעקה, כי אז אשיג את התוצאה ההפוכה לגמרי. וכשהבת הבכורה שלי מתעשתת בתום דיון מתיש רצוף בכי וכעס, ומציעה פשרה מקורית, וכאשר השובב הקטן מצליח להקשיב מבין הדמעות ומקבל אותה, אני מתמלאת קורת רוח אמיתית. הנה, זה עובד.

* * *

סיפור קטן שנזכרתי בו, שקשור ולא קשור. ריב בין הילדים הסתיים בהתערבות קולנית שלי. כשישבו לאכול את ארוחת הערב, היו שם שני ילדים זועפים מאוד, מתיזים מבטי זעם, ומסננים משפטים קצרים זה לעבר זה. אחרי כמה דקות, כשראיתי שזה לא נרגע, שאלתי אותם: "מי רוצה שאני אספור עד חמש ונתחיל מההתחלה, כאילו לא רבתם?"
שקט, ושני קולות קטנים לוחשים "אני" בזה אחר זה.
ספרתי עד חמש, ואז ראיתי שני ילדים מחייכים ומאושרים, מביטים זה בזה כאילו מעולם לא רבו.
הם רק היו צריכים סולם מספיק נוח.

* * *

הערה שאינה קשורה – מאז שקראתי את  Eats, Shoots & Leaves, אני משתמשת כל הזמן בסימן ; . איך הסתדרתי בלעדיו כל השנים? הוא כל כך שימושי וחביב. בכל אופן, הספר ממש מומלץ ותודה לאורזת .

הערב ביתי הבכורה קראה לראשונה ספר שלם, מתחילתו ועד סופו (ועוד אחד מיד אחריו).
רינת הופר מעולם לא נראתה מלהיבה יותר, ודתיה מרתקת יותר.