שש בבוקר

קשה לי מאוד לעשות את הסוויץ' הזה בראש, ולהכנס כמו שצריך לתוכנית של תזונה וכושר שתחזיר אותי להיות שוב עצמי. פעם הייתי מתייסרת בגלל כח הרצון הרופף שלי. היום אני מבינה שזה לא מועיל, ההלקאה העצמית הזו, היא ממילא לא מובילה לשום דבר חיובי.

במקום זה אני מנסה להתקדם כל פעם צעד אחד. לא מלחמה כוללת, אלא כיבוש זוחל.

עם ארז, מאמן הכושר המצויין שלי, חזרתי להתאמן לפני כמה שבועות. מצאנו יומיים בשבוע שבהם אפשר להכניס אימון בוקר, והוא מאמן אותי אצלי בבית. מכיוון שארז הוא לא רק מאמן כושר, אלא גם בעל הכשרה כתזונאי ואישיות של coacher, הוא עוזר לי גם בהיבטים אחרים.

כדי לרזות אני חייבת לעשות אימונים אירוביים, וגם לשמור על מסת השריר שלי כדי שהיא לא תידלדל וכדי שהיא תעזור לי לשרוף יותר שומן. אחרי הרבה דיונים והתלבטויות לוגיסטיות, עשיתי מנוי בחדר הכושר המקומי, בשביל לעשות שם שלושה אימוני אירובי בשבוע. באימונים עם ארז אנחנו מתמקדים בתרגילי כח, מתיחות, יוגה וכו'. לכאורה אני יכולה להשתמש בשירותי המאמנים שחדר הכושר מעמיד לרשותי במסגרת המנוי, אבל העבודה עם ארז שווה זהב מבחינתי – אני לא יודעת איך הייתי עושה את זה לבד.

הלוגיסטיקה הופכת יותר ויותר מורכבת, עם הפיצית שלי בבית, ומיעוט השעות במשרד (מגיעה מאוחר שלוש פעמים בשבוע…), אני מוצאת את עצמי מותחת למקסימום את כל המשאבים. אני צריכה למצוא דרך שזה לא יבוא יותר מדי על חשבון שעות שינה, דבר שגם יפגע בהרזיה, וגם על הדרך עלול למוטט אותי קלות.

עכשיו שהאימונים התחילו לעלות על דרך הישר, הגיע הזמן לטפל בתזונה. במסגרת תוכניתנו "פרה פרה" ארז הציב לי מטרה ראשונה: לא משנה כרגע מה אני אוכלת, העיקר להקפיד על שני דברים:

1. ארוחת בוקר, אפילו סנדוויץ' (עדיף מחיטה מלאה) אבל העיקר שיהיה עד השעה 10:00.

2. להפסיק לאכול בערב, 3 שעות לפחות לפני שאני הולכת לישון.

אני נותנת לעצמי שבוע – נראה איך אעמוד בכך.

שינוי לא מגיע תמיד בבת אחת. לא תמיד יש הפיכה, הפרייה, פריצה. הקרירות מתגנבת אלינו, מעט מעט בכל יום, ויום אחד העצים מכוסים תלתלים אדמוניים והסתיו הגיע. אנחנו צוברים גרם ועוד גרם, ורק אחרי זמן מה מבינים כי ההשמנה הזו היתה כאן כל הזמן. השינוי ההדרגתי, של פרט ועוד פרט, מצליח להתחמק מאיתנו, טס מתחת לרדאר, ערמומי.

לא מיד הבנתי שאני לא בדרך הנכונה. בהתחלה היו הרבה נסיבות מקילות: שיפוצים מאסיביים (של הבית, לא שלי); תפקיד חדש. הירידה במשקל נבלמה, אבל שמרתי על יציבות משך זמן ארוך, שיפרתי את הכושר והרגשתי טוב. נכון, לא התאמנתי באותה תדירות כבעבר. לא פעם הסתפקתי בשני האימונים הקבועים עם ארז, סומכת על כך שרמת הקושי והאינטנסיביות באימונים האלו הולכת ווגדלה. שיניתי את המטרה שלי. לא עוד מטרה להוריד את הקילוגרמים הנותרים עד סוף הקיץ, אלא מטרה לשמור על היציבות.

גם באוכל שמרתי על אותו הקו, מקפידה על מזון דל שומן, אך ללא הגבלה. כן, נסענו לסופשבוע שבו החלטתי שאני רוצה להינות מה-כל. שלושה ימים, זה לא ביג-דיל. ואז היתה עוד נסיעה. ועוד אחת .ומדי פעם הרשיתי לעצמי קצת לרופף את הרסן גם בבית. מהון להון, מצאתי את עצמי השבוע לא רק מרשה לעצמי לאכול משולש פיצה, אלא מחסלת חצי מגש. וזה אפילו לא היה ממש טעים.

אני לא מתרגשת מתקופות של נפילה, אבל למחרת בבוקר נאלצתי להישר מבט למראה ולהודות שזו לא נפילה זמנית, אלא מגמה. והשינוי הזה מתבטא בדיוק במקום הכי כואב. כן, כן, שם. במספרים הקרים שאינם מייפים את המציאות למעני.

אני רוצה לחזור להתלהבות של תחילת הדרך. כאילו אני נמצאת עכשיו לפני שנה וחצי, חדורת מוטיבציה, מתאמנת שלוש או ארבע פעמים בשבוע, מבשלת לעצמי, לא מוותרת בפיפס (ומרגישה עם זה מצויין). אבל אני יודעת שאי אפשר לחזור לאחור. אם יש משהו שלמדתי היטב בשנתיים האלו, זה שאין טעם להסתכל לאחור ולרצות להיות שם שוב. אני צריכה להסתכל קדימה ולמצוא את המוטיבציה שלי בכאן ובעכשיו, או לכל היותר – בעוד מעט.