Go the f**k to sleep

רשומה רגילה

אדם מנסבך (Adam Mansbach) הוא סופר אמריקאי רציני ומוערך, וכמו סופרים רבים אחרים, החליט לשלוח ידו גם בכתיבת ספרי ילדים. טוב, לא בדיוק. זה נראה כמו ספר ילדים, מאוייר כמו ספר ילדים, אבל לא בטוח שתקראו אותו לילדכם.

הנה פסקה לדוגמא:

The windows are dark in the town, child.
The whales huddle down in the deep.
I’ll read you one very last book if you swear
You’ll go the fuck to sleep.

go-the-fuck-to-sleep-by-adam-mansbach

יש שם הכל. עוד סיפור, הליכה לשירותים, עוד כוס מים, יאוש ותקווה. הספר נולד אחרי שמנסבך קונן בפייסבוק על הקשיים שבטיפול בילד בן שנתיים, ומישהו הציע לו לכתוב על זה ספר.

פרט לטקסט המשעשע (אני קוראת אותו בבית קפה ומתעלמת מהמבטים האלכסוניים ששולחים בי יושבי השולחנות האחרים כשאני מתפוצצת מצחוק), האיורים המקסימים והאופן שבו הוא מגלם בצורה מושלמת את הנרטיב המודרני של ההורה המותש, מסתתר מאחורי הספר הזה סיפור מעניין.

הספר עוד לא יצא בדפוס. לעומת זאת, גירסה פיראטית של הספר הופצה בפייסבוק וטוויטר, והוזכרה בבלוג הפופולארי boing-boing. הספר זכה לויראליות אדירה. ומה קורה לספר שנפגע מפיראטיות מטורפת כזו?

הוא הגיע לפני שבועיים לראש טבלת רבי המכר של אמאזון. הספר יוצא לדפוס באוקטובר… וכדי שתוכלו גם אתם לתרום להצלחה, הנה עותק של הספר. תהנו.

עדכון:

עלתה ביוטיוב גירסה של הספר, שמקריאה סמואל ג'קסון. כן, זה מ"MY name is the LORD". תודו שזה מכפיל את מפלס העונג.

בידיים, הך הך הך (פוסט מציל חיים)

רשומה רגילה

רובנו למדנו איך לבצע החייאה, בשלב זה או אחר של חיינו. חלקנו דרך מד"א, חלקנו בצבא, חלקנו בקורסי עזרה ראשונה מאוחרים יותר. לא מדובר בפרוצדורה מורכבת מאוד, אבל בואו נודה על האמת – לא לגמרי טריוויאלית, ועבור רובנו, שאינם עוסקים בכך כל יום, הסיכוי שנתבלבל לא קטן. כמה עיסויים, כמה הנשמות, באיזה קצב? אמא'לה. יותר פשוט לצלצל למד"א ולא לעשות כלום.

מצד שני, מסתבר שאפשר לעשות משהו שהוא פחות מסובך ובכל זאת יכול לעזור להציל את הקורבן האומלל. מחקר שבוצע באריזונה במשך 3 שנים, ופורסם ב-2008 בדק את היעילות של שימוש בטכניקה שמוותרת על הנשמות ומתרכזת בעיסויים רצופים בלבד. הטכניקה הזו מתמקדת בשמירה על אספקת דם רציפה ללב ולמוח. המחקר הראה עליה פי 3 בסיכויי ההשרדות של נפגעים באירועים קרדיאליים (דום לב, התקפי לב וכו').

ה- The American Heart Association  אמנם לא שינה את ההנחיות שלו לצוותי חירום, ומבהיר שיש צורך במחקרים נוספים, אבל עבור מי שאינם צוותי חירום (כלומר אני, אתה ואת), מדובר בטכניקה פשוטה וזכירה שתאפשר לנו, בכל מקרה בו אנחנו עדים להתמוטטות של מבוגר, לעזור לו, בלי להתבלבל.

כל זה מאוד מעניין, תגידו לי, אבל מה הקשר לבלוג הזה?

כחלק מהקמפיין שלהם להפצת הבשורה, ה-AHA מפעילים אתר שמנסה לשווק את השיטה בדרכים שונות. יש בו כמובן וידאו המתאר את השיטה והנחיות פשוטות וברורות ליישום שלה. בנוסף ניתן להוריד אפליקציה ל-iPhone ו-iPod עם  הסברים  ליישום  השיטה.

היועצים של ה-AHA מכירים כנראה את תיאוריית הכיף, ורצו להראות לנו איזה דברים מדהימים אפשר לעשות עם הידיים בלבד. הם מציגים סירטון חביב שמראה הליכה על הידיים, והדובדבן העיקרי הוא סימפוניית הידיים – אפליקציית פלאש בה אפשר לבחור את הסגנון והקצב, ולהלחין קטע מוזיקלי שמנוגן כולו ע"י הקשות ומחיאות כפיים.

עזבו את ההסבר שלי, עדיף שתבדקו את סמפוניית הידיים בעצמכם. לפתוח רמקולים!!

כשזה כואב, זה באמת כואב

רשומה רגילה

לפני כשבוע עלה בארה"ב קמפיין פרסומי של משכך כאבים בשם Motrin. אחרי מודעות שהציעו לנשים להמשיך לסבול עם נעלי עקב בעזרת מוטרין, מודעה חדשה פונה לקהל האמהות, ומציעה משככי כאב כדי להתמודד עם הכאבים של נשיאת התינוק במנשא.

הכוונה היתה טובה כנראה. הסרטון (בהשראת סיגנון ה-kinetic typography, כמו זה למשל) יצא בעיצומו של שבוע נשיאת התינוקות הבינלאומי. המודעה מנוסחת כאילו "בגובה העיניים" של האמא שמתלוננת על הכאבים ששימוש במנשא גורם, ואיך מוטרין יכול לעזור.

הביצוע הצליח לפספס ובגדול. בנסיון להשמע קלילה והומוריסטית, המודעה טוענת כי אמהות נושאות את תינוקן במנשא בגלל שזה אופנתי. הסרטון מגדיל לעשות ומכריז: "plus it totally makes me look like an official mom".

התחילה את המחאה בלוגרית מלוס-אנג'לס, ששלחה טוויט עצבני, ופתחה קמפיין בטוויטר שעורר אלפי תגובות, ופוסטים זועמים רבים שהביעו תחושות של עלבון וכעס, וסרטון מחאה ב-you tube. "מוטרין כיסחו את סגנון ההורות שלי", "הילדים שלי ואני מאושרים בזכות המנשא", "אל תתנשאו מעלי – אני לא משתמשת במנשא כדי להיות אופנתית" – ועוד ועוד.

המהומה בטוויטר עוררה את תשומת ליבם של כמה מבכירי תעשיית הפרסום באינטרנט, מגזינים ותחנות רדיו וטלוויזיה, ומהר מאוד גרמה למוטרין להוריד את הקמפיין, לשלוח אי-מייל מתנצל ולפרסם התנצלות פומבית באתר שלהם.

ההתנצלות של Motrin

אין ספק שמוטרין לא עשו את מחקר השוק שלהם כראוי.  את התגובה המתבקשת לכך ניסח מצויין בלוגר שכתב:

Note to self: when targeting an ad campaign after a specific demographic, try not to piss that demographic off with your ad campaign.

אבל בעיני לא פחות מעניין מה שכתב סת' גודין:

TV demands that you broadcast. TV demands that you talk at us. It's the only possible solution.
The web, on the other hand, doesn't respond as well to that. It responds extremely well to moments of honesty and candor. Real people feeling our pain.

התגובה המעונבת והתאגידית להפליא של מוטרין (שפורסמה אגב כתמונה באתר שלהם – אפילו לא טקסט בר-חיפוש), אולי יכולה לעזור במקצת  להשתיק את המהומה, אבל היא נכשלת להפליא בנסיון להחזיר אליהם את הצרכנים. מוטרין לא ניסו להתחבר בעצמם למדיה החברתית שממנה צמחה המחאה. הם לא ניסו לפתוח בלוג או פורום שבו יכלו לנהל דיון אמיתי בנושא, או לשמוע מקהל היעד שלהם איך הם רואים את הדברים ולהגיב חזרה. הם אפילו לא ניסו לפרסם את ההתנצלות בטוויטר.

מוטרין יכלו להתחיל עוד יותר מוקדם. את קהל היעד הזה קל למצוא ברשת – הורים מדברים, נפגשים, יש להם אפילו רשתות חברתיות ייעודיות. את מחקר השוק שלהם יכלו מוטרין (או חברת הפרסום שלהם) להתחיל בפורומים וברשתות החברתיות של ההורים המשתמשים במנשאים, ולשם שינוי לומר לקהל היעד שלהם מה שהם באמת רוצים לשמוע.

לקינוח, בדרך גם הועלה לרשת סרטון שמציע דרך אלטרנטיבית להסתכל על כל העניין. תהנו:

אכלו לי, שתו לי (את הדומיין)

רשומה רגילה

אתמול בבוקר נגנב הדומיין של בלוג הטכנולוגיה הפופולארי MakeUseOf. בקלות מפתיעה, בתרחיש שצפוי להטריד כל בעל דומיין, הגנב פרץ לחשבון ג'ימייל ששימש את העורך הראשי של הבלוג, והגדיר פילטר השולח כל דואר שמגיע מספק האחסון שלהם, GoDaddy, אל כתובת דואר חיצונית.

כשהיו לו מספיק פרטים להתחזות לעורך הבלוג, הוא פשוט צלצל למשרדי חברת האחסון וביקש לשנות את ההגדרות של מיקום הבלוג לאלו של שרת אחר, בדובאי. למרות שבמייל ששלחו GoDaddy מצויין שיש שלושה ימים לבטל את ההעברה, בפועל זה לקח פחות משעה, והדומיין היה בשרת אחר.

המייל הבא שקיבלו כותבי הבלוג, היה מהגנב, שדרש כסף בתמורה להחזרת הדומיין. הכותבים, מצידם, עשו מה שכל בלוגר אמיתי היה עושה: פתחו בלוג זמני ב-blogger, הפנו אליו את פיד ה-RSS, והרימו צעקות לכל הרשת. בתוך כמה שעות, הסיפור שלהם התפרסם בכמה וכמה בלוגים נחשבים, ועורר לא מעט רעש. באחד העדכונים כתב מרק, אחד הכותבים בבלוג:

Meanwhile, please keep blogging and twittering about our situation. The more coverage the better. Only negative PR is going to make GoDaddy move faster.

הפניה הזו כנראה הועילה. קרוב לחצות, דיווחו בבלוג הזמני על חזרת הדומיין.

לסיפור הזה היה סוף טוב, וכמו תמיד מעניין לראות את הדינמיקה שנוצרת ואיך היא עשויה להשפיע על עסקים "אמיתיים". אבל בעיקר מטרידה הקלות שבה הסיפור הזה התרחש. על הרגישות של שמירת מידע בחשבון דואר רשת – ג'ימייל או אחר – אין מה להוסיף. זה כנראה דבר מסוכן מאוד (תזכורת לעצמי – לגבות בהקדם את חשבונות הג'ימייל שלי). גם המהירות שבה ספק האחסון ביצע את הבקשה – אני בספק אם ספקים אחרים היו עושים את זה בקלות פחותה. אני מתעצבנת לפעמים כשמערימים קשיים בביצוע של כל מני פעולות דרך הרשת, כנראה שלא בצדק.