מידע אישי הוא מידע שאדם מנהל במחשב האישי שלו: קבצים שהוא יוצר, מקבל או מאתר ברשת, הודעות דואר אלקטרוני ועוד. כל אדם מארגן או מסדר את המידע באופן הנוח לו.
סיווג אוטומטי הוא ארגון או סידור של המידע באופן שאינו ידני.

המחקר שאני עורכת כולל הדמיה של סיווג אוטומטי. במסגרת ההדמיה אני אארגן את המידע עבור המשתתפים בניסוי, ולאחר מכן אערוך ראיון שבו אשאל את המשתתפים לגבי החוויה שעברו. המחקר נמשך כשבועיים, ויכלול שלושה מפגשים. הניסויי ייערך ע"פ כללים מוגדרים וגלויים, תוך שמירה על פרטיות וסודיות המידע.

אם אתם בעלי מחשב נייד ושומרים לפחות 10 מסמכים חדשים במחשב כל שבוע – מסמכים שיצרתם, קיבלתם או איתרתם, ואתם גרים או עובדים באזור המרכז, סביבת מודיעין או ירושלים, אשמח אם תסכימו להצטרף כמשתתפים בניסוי.

למתנדבים, צרו איתי קשר במייל edva.lotan@gmail.com.

לא מתאים לכם? זה בסדר גמור. אשמח אם תשתפו ותפיצו…

“יכול להיות שהמורה טעתה”, אמרתי לו, “אבל הירח אכן מסתובב גם סביב עצמו”. ואז הגענו לחוג ג’ודו, וכל העניין נשכח. לפחות, אני שכחתי.

היום הלכנו ליום הורים בבית הספר. נחת מזוקק: נועם תלמיד טוב, משקיע, משתתף, מקבל ציונים טובים, משתפר כל הזמן. המחנכת קראה את חוות הדעת של המורות השונות, וכשהגיעה למורה למדעים, קראה את חוות הדעת שלה ואז אמרה בחיוך שהמורה למדעים גם מוסרת שהיא בדקה, ולא – הירח לא מסתובב סביב עצמו.

הקפה סינכרונית, מקור: וויקיפדיה

מסתבר שבשיעור שהתקיים בשבוע שלאחר מכן, נועם אמר בכיתה שהירח מסתובב גם סביב צירו, והמורה אמרה שתבדוק. היא בדקה וזו היתה המסקנה. בשלב הזה כבר התחלתי לפקפק בעצמי. אמרתי שזה נחמד שאנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, ושנקרא על זה בבית, ואכן פתחנו וויקיפדיה מיד עם הגיענו הביתה, כדי לוודא שלא התבלבלתי. למרבה ההקלה, האנציקלופדיה החופשית אישרה את מה שזכרתי – הירח מקיף את עצמו, הקפה סינכרונית.

כדי שלא לשלוח את הילד לקרב התנצחויות מול המורה, הסברתי לו מה זה אומר, כולל הדגמה עם תפוח וקלמנטינה. מאוחר יותר מצאתי סרטון שמדגים מצויין את הרעיון. אחר כך לקחתי קובץ word וערכתי במהירות את המידע שמסביר מה זה אומר. הדפסתי ונתתי לנועם, שפשוט יתן למורה.

אני רק מקווה שהמורה תקבל את הפינגפונג הזה ברוח ספורטיבית, ותדע להעריך את הרצון ללמוד ולא תחשוב שזו התנצחות…

עדכון: דיברנו עם המורה, שאמרה שנועם מוזמן לדבר על זה בכיתה. היום אמנם נועם הציג את הנושא בכיתה, והמורה נתנה לו ציון בונוס בזכות זה ותלתה את דף ההסבר שהכנו במסדרון. כל הכבוד לנועם וכל הכבוד למורה!

היום דוגמנית לא צריכה להיות יפה. להיפך, יש חלקים בתעשיית האופנה שאפילו מעדיפים דוגמניות שהיופי מהן והלאה ולעיתים כאלו שאין דרך להגדיר אותן אלא כמכוערות, אבל הכיעור הזה הופך להיות הייחוד שלהן. בעיני זה נהדר, שיצאנו מהמסגרת שמחייבת את כולם להיות סוג של בובות ברבי על-פי אידאל יופי יחיד. אני שמחה לראות בפרסומות, בטלוויזיה ובעיתונים נשים וגברים מכל מני סוגים ובכל מני צורות.

אבל זה לא באמת ככה, נכון? כלומר, אם נניח ניקח מישהי שהיא שמנה, זה כבר עובר את הקו האדום בשביל המעצבים והסטייליסטים ועורכי העיתונים וכו’. היא יכולה להיות יפה, או עם עיניים מהממות או כל תכונה אחרת, אבל הקילוגרמים העודפים האלו (מידה 44 ומעלה, אני מדברת עליכן) הן לא משהו שמוכנים לסבול.

כן, יש עלה תאנה בדמות דוגמניות ה-plus size ואם מישהי שרה כ”כ יפה שאי אפשר להתעלם ממנה, אז אנחנו מוכנים לסבול אותה בעיתונים שלנו, אבל בלי להגזים בבקשה.

אדל

עוד הערה אחת – כשרפרפתי על הקטלוג של דן קסידי כדי לראות האם הקולקציה עומדת בציפיות שיוצר השלט (לא), הגעתי לעמוד הקרדיטים בסוף הקטלוג. כולם מופיעים שם: המעצבים, הגרפיקאים, הסטייליסט, הצלם, הספר והמאפר.

מי שלא מופיע שם זה הדוגמניות. לא, הן שוות ערך לבד שממנו יצרו את הבגדים או לנייר שעליו הדפיסו את הקטלוג. הן לא תרמו מעצמן ליצירת הקטלוג. הן קולבים, קישוט, חומרי גלם. עצוב לי בשבילן. ואם מישהו עדיין לא מבין למה דוגמנות כ”כ תורם להחפצה של (א)נשים, הנה למה.

    “אם אתה משתמש באינטרנט חינם, אתה לא הלקוח, אתה המוצר.”

המשפט הזה חתם את ההרצאה המצויינת של דב אלפון, שפתחה את כנס UPA היום. שמעתי והנהנתי בעצב, כי התמונה שצייר דב די משכנעת, וגורמת לי להודות שמה שכתבתי בשבוע שעבר על מחיקת היכולות החברתיות של google reader,נובע מתמימות רומנטית.

גוגל פלוס מקרטעת, או אולי יש לומר – מתרסקת. יש בה כיום 40 מליון רשומים, רבים מהם אינם נכנסים שוב לרשת אחרי 4 ימים. אבל האם באמת מדובר בכשלון? דב אלפון טוען שזה כשלון רק אם מניחים שהמטרה של גוגל היא הקמת רשת חברתית. לטענתו, מטרתה של גוגל היא להקים את מאגר הזהויות הגדול בעולם, כדי שיוכלו לדעת תמיד מי הזהות האמיתית שלי, מיהם החברים ומהם תחומי העניין שלי, כדי לעשות שימושים מסחריים שונים בזהות שלי.

גוגל לא לבד בעסק הזה כמובן, גם פייסבוק וגורמים אחרים מעוניינים באותו מידע ויש להם דרכים שונות להשיג אותו*: מזמינים אותנו למצוא את החברים שלנו ברשימת הכתובות או הטלפונים שלנו (ובדרך שומרים את רשימת הטלפונים); מספקים לבעלי אתרים אפשרות לנהל את מאגרי המשתמשים שלהם באמצעות רישום עם זהות הפייסבוק/טוויטר/גוגל פלוס שלנו; שומרים תמונות ותכתובות וכו’.

פייסבוק מוכרת את המידע שהיא אוספת עלינו ועל אנשים שקרובים אלינו (גם אם הם לא רשומים בפייסבוק…) ומוכרת אותו לגופים מסחריים שונים. גוגל משתמשת בו כדי לייצר פרסונליזציה יעילה יותר ויותר של מנוע החיפוש ובעזרתה למקד טוב יותר את הפרסומות שאתם מקבלים.

לא בטוח שזה דבר רע כל כך, שיודעים עלינו כל-כך הרבה, אומר אלפון, ואם אנחנו מקבלים את נכונות המשפט שכתוב למעלה, אז נצטרך להחליט האם אנחנו משחקים את המשחק כמו שהוא, או מוותרים ויוצאים לגמרי מהמשחק*. המשמעות האפקטיבית של התהליך הזה, היא שאנחנו מופיעים תמיד במרחב תחת הזהות האמיתית שלנו. היכולת שלנו להזדהות באמצעות כינוי ולא שם אמיתי, הולכת ונעלמת.

בעבר, היינו יכולים להזדהות ברשת תחת כינויים שונים ולמעשה לנהל חיים באינטרנט תחת זהויות שונות ובמקביל מבלי שיהיה שום קשר בניהם. במהלך העשור שהחל בשנת 1997, השתתפתי בקהילות שונות באינטרנט תחת שלוש זהויות אנונימיות לפחות, כל אחת מהן שונה מאוד מאחותה (זהות אנונימית היא זהות שאי אפשר לקשר אלי, לפחות לא בקלות). זה לא שהעמדתי פנים שאני מישהו שונה ממי שאני באמת, אלא שלכולנו יש פנים שונים באישיותנו, וכל אחת מהזהויות האינטרנטיות שלי אפשרה לי להציג פן אחר באישיות שלי. גם הבלוג הראשון שפתחתי (בעצם השני, אבל את הראשון אני לא סופרת) היה תחת זהות אנונימית.

עם השנים מצאתי שהתחזוקה של זהויות אנונימיות מעייפת במידה רבה. תחזוקה של כמה זהויות אנונימיות במקביל היא עוד יותר מעייפת. אבל בעיקר, ברגע שהסכר נפרץ וכבר לא היתה הפרדה כל כך חדה בין העולם שנמצא באינטרנט והעולם ה”אמיתי”, זה הפך מאוד מגביל. בשנת 2008 ויתרתי על האנונימיות ופתחתי בלוג ראשון בזהות אמיתית, במקביל לשימוש אינטנסיבי יותר ברשתות חברתיות שונות.

זה נחמד לכתוב ולהיות בקשר עם אחרים בזהותי המלאה. זה מאפשר לי להתנהל בו זמנית ברשת ומחוץ לה ולהיות בקשר עם אנשים בכל הממדים האלו. מצד שני, העולם של הזהויות האמיתיות מחייב אותנו לבחור איזה פנים באישיות שלנו אנחנו רוצים להציג. התוצאה, עבורי ועבור אנשים אחרים שאני מכירה, היא זהות וירטואלית קצת שטוחה, כיוון שאנחנו מוותרים על פנים מסוימים באישיות שלנו שלא מתיישבים טוב זה עם זה.

כשפתחתי את הבלוג הזה קיבלתי החלטה לנסות ולשלב כמה צדדים באישיות שלי במקום אחד. כפי שהכותרת של הבלוג הזה מעידה, אין פה מיקוד. אני אולי משלמת על זה מבחינת קהל הקוראים שלי, כיוון שמי שמתעניין בהורות לאו דווקא יתעניין בטכנולוגיה, ומי שמתעניין בתזונה לאו דווקא יתעניין במדע, אבל אני חושבת שהרווח מבחינתי עולה על ההפסד.

* כאן אני חייבת לציין שכמו אחרים, גם אני הייתי מוכנה לשלם עבור שירותים שונים תמורת פרטיות גבוהה יותר, אבל כמובן אין כזו אופציה.

אחד השירותים החביבים עלי, וזה שפתח בפני אופקים רחבים מאוד היה google reader. גוגל רידר לא היה רק קורא RSS שאפשר לי לעקוב אחרי מאות מקורות מידע. הוא היה בראש ובראשונה יישום חברתי. עוד לפני שהרגשתי בבית בפייסבוק, יכולתי בגוגל רידר לשתף פוסטים ולינקים עם אנשים שונים, ולעקוב אחרי המלצות הקריאה של חברים וסתם אנשים מעניינים (שבדר”כ הכרתי דרך אלו שעקבתי אחריהם ברידר).

אני כותבת בלשון עבר, כי השבוע גוגל ביטלה את כל הדברים שהפכו את גוגל רידר ליותר מאפליקציה בסיסית לקבלת עדכונים. גוגל עדכנה את ממשק המשתמש של הרידר והתאימה אותו למראה החדש (והלא ממש מוצלח, לטעמי, אבל נתרגל). בדרך היא חסמה את כל הפיצ’רים החברתיים שהיו בו, ביטלה את האפשרות לשתף או לעקוב אחר שיתופים של אחרים.

איך אני אמורה לשתף מעכשיו? דרך גוגל פלוס, כמובן. לא שזה כל כך פשוט, כי איפה שהיה קודם כפתור share נמצא עכשיו האייקון של גוגל פלוס, אבל הוא לא מבצע שיתוף לגוגל פלוס. לא, שיתוף לגוגל פלוס אפשרי רק אחרי שלחצתי על ה+. מי שרוצה לשתף לינק כדי לכתוב כמה הוא מטופש מבלי לתת לו את ה"לייק" הגוגלי צריך לעבוד יותר קשה.

העובדה שכבר בניתי איזשהו מאגר של קשרים ומקורות שיתוף שעכשיו נעלם, היא הבעיה שלי. אני מוזמנת לחפש אותם בגוגל פלוס. אם הם שם. אם הם משתפים שם. את הרגלי השימוש שרכשתי ופיתחתי, אני מוזמנת לזרוק ולפתח חדשים.

בעצם גוגל עשו פה חצי עבודה. מצד אחד הפכו את גוגל רידר לנכה מבחינת פונקציונאליות. מצד שני לא נתנו אלטרנטיבה ממשית לצריכה של שיתוף מידע ממוקד, אלא רק בתוך זרם של עדכונים חברתיים שעשויים כלל לא לעניין אותי.

המהלך הזה נעשה במטרה לחזק את גוגל פלוס, אבל אני בכלל לא בטוחה שזה מה שיקרה. לפי הפוסט של עירא מאתמול, יש סיכוי שזה אפילו יחליש את גוגל פלוס, כיוון שהתחושה העיקרית של משתמשים ותיקים ורציניים בפלטפורמה היא של פגיעה באמון, פגיעה באותו חוזה בלתי כתוב בין נותן השירות והמשתמש: אנחנו נשתמש וניתן לכם את הפעילות שבזכותה אתם מייצרים רווחים. אתם תהיו קשובים לרצונות שלנו, תספקו לנו את היכולות שאנחנו רוצים ולא תפגעו במידע או בשימושיות של השירות.

והם פישלו. ואין שום ערובה שלא יפשלו באותה צורה גם בגוגל פלוס. אז עזבו, אנחנו נמצא פלטפורמה אחרת.

כל הסיפור הזה הביא אותי לחשוב על העולם שבו אינטראקציות חברתיות מתבססות על פלטפורמות עסקיות פרטיות. יותר ויותר מהמציאות שלנו מתקיימת בסביבה וירטואלית, אבל אין בה מספיק אזורים ניטראליים שבהם אני יכולה להתקשר עם אנשים או לפעול בצורה טבעית ונוחה מבלי להיות תלויה בחסדיהם של חברות ותאגידים. איך היינו מרגישים אם גם בעולם הפיזי שלנו הדברים היו מתנהלים ככה?

באיזשהו שלב, מתוך ערפל המיילים שאפף אותי, התחילו לחדור קריאות קצובות. כשהרמתי את הראש מהמסך והמקלדת, זה נראה ככה:

עקבתי אחר השלטים שהודבקו ברחבי הבית, ברישול המעיד על להט מהפכני. לבסוף הגעתי למאהל המחאה שהוקם בספונטניות, הדהוד למחאה הסוחפת את המדינה:

והפגנה ספונטנית (שימו לב להורים הצעירים והרופאים שמקבלים פה ייצוג הולם):

אחרי שנרגעתי מהצחוק, קראתי את השלטים והקשבתי לקריאות:

וכן, עם כל המחאות המוצדקות כל כך, והצורך לעשות שינוי חברתי מן היסוד, זה המסר החזק והכואב כל כך (ואני מדברת ברצינות הפעם), של ילדים שפשוט רוצים תשומת לב הורית. וזה כואב…

ועכשיו תהיו בשקט ותנו לי לעבוד.

בעצם, זה לא כל כך פשוט לחפש באינטרנט, כפי שאפשר אולי לחשוב. תחשבו מה היתה עמית אמורה לעשות:

1. לתרגם את השאלה שלה (המעט ערטילאית) למילות חיפוש

2. לבצע את החיפש

3. להעריך את התוצאות – האם הן מתאימות? אולי צריך לשנות את מילות החיפוש?

4. לבחור תוצאות חיפוש רלוונטיות ולהעריך את איכותן – האם המידע אמין? איכותי?

5. לקרוא את המידע ולהבין ממנו את התשובה לשאלה

וכל זה, מבלי שהתחלנו לדבר על סיכום ואינטגרציה של המידע ואיך נכון להשתמש בו (ולשמור על זכויות יוצרים תוך כדי). לא כל כך פשוט עבור ילדה שעוד לא בת 12, ואני מכירה גם כמה מבוגרים שלא ממש יודעים איך לעשות את זה…

הילדים שלנו אמנם נולדו עם העכבר ביד, אבל זה לא אומר שהם נולדים עם המיומנויות האלו, שבעיני הן מיומנויות בסיסיות עבור כל מי שהוא חלק מחברת מידע (למען הסר ספק, העולם המערבי הנו ברובו חברת מידע).

כשנדרשתי במסגרת התואר לכתוב עבודה מסכמת בקורב בנושא אוריינות מידע, גם עבורי וגם עבור השותפות שלי (אחת מהן אמא לילדים בגילאים קרובים לשלי), היה טבעי מאוד להציע תוכנית שתלמד ילדים איך לעשות את זה – איך לחפש מידע ברשת.

וכמו שכתבו חברים בפייסבוק, כשהתייעצתי לגבי שם לתוכנית, החלטנו לא להשאיר את זה “על הנייר” או להסתפק במצגת power-point, ולכן הקמנו אתר קטן שמאפשר למורים ולהורים להשתמש בתוכנית בפועל יחד עם הילדים.

אני גאה להציג את כח המידע – תוכנית לילדים בכיתות ה-ו (ואני מניחה שתתאים גם לילדים בכיתה ד’ ו-ז’ כתלות בילד וברמת הידע שלו בנושא), שמלמדת איך לחפש – ולמצוא! – מידע ברשת.

התוכנית יכולה להיות יותר מפורטת ולכלול נושאים נוספים, אבל זה מה שהכנו במסגרת העבודה המסכמת. אחרי שנקבל את הציון, אולי אפשר יהיה לעשות שינויים נוספים באתר.

אז אתם הורים (או מורים) לילדים בכיתות אלו, אתם מוזמנים להכנס לאתר ולהעזר בתוכנית. וכמובן, נשמח לפידבקים

באפריל השנה התוודעתי לבלוג מקסים של צלם אופנה, שמציג בין היתר תמונות המזכירות קצת את הנביא היומי בהארי פוטר – תמונה שרק חלקים ממנה זזים.

אתמול שלחה לי חברה טובה תמונה דומה שהיא ובעלה המוכשר יצרו, ובה מככבת ביתם המוכשרת לא פחות, בשיעור בלט.

זה מסוג המקרים שבהם תמונה שווה יותר מאלף מילים, אז תהנו! (לחיצה על התמונה מציגה גירסה מוגדלת שלה)

איה בלרינה

(פוסט לא מתוכנן ובסופו המלצה.)

השבוע גמרתי לקרוא את “ריפוי או פיתוי” מאת סיימון סינג ואדזארד ארנסט, שסידר לי יפה בראש הרבה מידע חלקי שאספתי לי מפה ומשם על רפואה אלטרנטיבית לסוגיה. ספר מצויין, אגב, ומומלץ מאוד, לא רק למי שמתעניין בשאלה לגבי יעילות הרפואה המשלימה, אלא רוצה להבין מהן התפיסות והשיטות שבבסיס הרפואה המודרנית, איך מחליטים איזה טיפול יעיל ואיזה לא, ועוד.

הספר נפתח ברקע היסטורי, שמגולל את האופן שבו השתנתה הרפואה מעיסוק הירואי באופיו, שהרג את מרבית המטופלים, לעיסוק מתודי וקפדני: רפואה מבוססת ראיות. המתודולוגיה של המחקר הקליני החלה להתפתח בסוף המאה ה-18 והיא כזו שנדמית היום כמעט ברורה מאליה, וגאונית בפשטותה. יש כמה עקרונות פשוטים לבדיקה של כל דבר, כולל תרופות, טיפולים, ניתוחים ועוד. העקרונות האלו הם:

1. שימוש בקבוצת ביקורת – הבדיקה לא רק עוקבת אחרי תועלת הטיפול, אלא גם משווה אותו לחלופות – מה קורה ללא טיפול? מה קורה עם צורות טיפול שונות? ומה מקומו של אפקט הפלצבו? (עליו אכתוב בהמשך).
2. מדגם מספק ואקראי – צריך לבדוק כמות מספקת של אנשים (בין עשרות למאות) ואלו נבחרו בצורה אקראית, וחולקו בצורה אקראית בין קבוצות הבדיקה והביקורת.
3. סמיות כפולה (double blind). הנבדק לא צריך לדעת לאיזו קבוצה הוא משתייך, האם הוא בקבוצה שמקבלת את הטיפול הנבדק או בקבוצת ביקורת, כדי שידיעה זו לא תשפיע על התגובות שלהם. והבודקים – גם הם לא צריכים לדעת זאת! כדי שלא ליצור אצלם הטייה באופן בו הם מתייחסים לנבדקים, מתעדים את התצואות או מנתחים ומפרשים אותן.

מה שטוב בשיטה הזו, של המחקר הקליני, היא שאפשר להשתמש בה כדי לבדוק כל דבר. ואמנם, העקרונות של קבוצת ביקורת, מדגם אקראי וסמיות כפולה אומצו לתחומי מדע רבים נוספים.

הנסיון להמנע מהטיות נובע מכל מני סיבות, ואחת החשובות היא אפקט הפלצבו. רבים מפרשים את הפלצבו כתגובת “נדמה לי” – החולה חושב שהוא מקבל טיפול ומוליך את הגוף שלו שולל. אבל בעצם, גם בטיפול אפקטיבי לחלוטין שבו השפעה של הטיפול מאוד חד משמעית (למשל טיפול אנטיביוטי בדלקת) יש אפקט פלצבו, שהוא משמעותי וחשוב להבראת החולה. במחקר הקליני מנסים לבודד את ההשפעה של הטיפול הנבדק מהשפעת אפקט הפלצבו, לא בגלל שהוא לא חשוב או בעייתי, אלא בגלל שאנחנו מעוניינים לדעת איזה חלק מההצלחה יש לייחס לטיפול או התרופה הנבדקים.

עיקר הספר עוסק בסקירת מחקרים שונים שבוצעו על תחומים שונים ברפואה אלטרנטיבית. מתמקד בארבעה: אקופונטורה, הומיאופתיה, כירופרקטיקה וצמחי מרפא (אבל מתייחס גם לעוד 30 תחומים נוספים). התמונה שמצטיירת אינה מפתיעה – למרות עשרות מחקרים שבוצעו בתחומים אלו, הראיות ליעילותם מעטות.

לגבי אקופונטורה נמצא כי היא אפקטיבית במידה בינונית להפגת כאבים ובחילות. לא נמצאה יעילות כלשהי בכל טיפול אחר. לגבי כירופרקטיקה*, נמצא כי היא אפקטיבית להקלת כאבי גב, במידה דומה לאפקטיביות של פיזיותרפיה למשל. צמחי מרפא – חלקם אפקטיביים וחלקם לא, אבל לא נמצאה שום אפקטיביות למרקחות בהכנה אישית, אלא רק לשימושים בהרכבי צמחים ידועים מראש. רוצים לנחש למה נמצא כי הומיאופתיה יעילה? כלום כמובן. זה הרי פלצבו מושלם.

המחקרים שבוצעו, ניסו בחלק גדול מהמקרים לקחת בחשבון גם את האפקט ההוליסטי של הטיפול. למשל, מחקר בהומיאופתיה שבו כל המטופלים מקבלים ייעוץ מהומיאופתים, שבעצמם אינם יודעים האם מדובר בנבדק בקבוצת המחקר או בקבוצת הביקורת, אבל חלקם מקבלים רמדי הומיאופתי וחלקם מקבלים גלולת סוכר ללא רמדי. נמצא שאין שום הבדל בין הקבוצות.

כלומר, בניכוי אפקט הפלצבו, במקרים רבים המטופלים לא מקבלים שום דבר מהמטפלים. במקרים אחרים, למשל אם אלך לטיפול אצל כירופרקט לטובת כאבי הגב שלי, אקבל תוצאה שהיא דומה למה שהרפואה יכולה להציע לי (מעט מאוד, למרבה הצער) אבל אצל מטפל שאינו מבוקר. התוצאה של חוסר הבקרה עלולה להיות מקרים של מוות, פגיעה פיזית או נפשית.

אפשר לומר, ובצדק, שגם ברפואה קונבנציונאלית יש סיכונים, תופעות לוואי ומקרים של פגיעה או מוות מתרופות או ממטפלים גרועים. ההבדל הוא שיש מנגנונים קפדניים שעוקבים אחרי מקרים כאלו, וכאשר תרופה מתבררת כמסוכנת, היא יורדת מהמדפים ורופא שנוהג ברשלנות, נשלל רשיונו לעסוק ברפואה.

כמובן, באחוז המכריע של המקרים שום דבר מאלו לא קורה. פשוט משלמים הון תועפות על טיפולים או רפואות (או remedies) חסרי כל השפעה, אשר מסייעים לחולה בזכות הפלצבו או בזכות אפקט המטוטלת – כאשר הגוף ממילא מתחיל להשתקם, זה הזמן שבו פונים לטיפול אלטרנטיבי, ומייחסים את השיפור לטיפול. שכשזה קורה אנחנו לא יודעים לומר האם הבראנו בזכות הטיפול או שזה היה קורה גם ממילא, אף פעם אי אפשר לדעת את זה בוודאות במקרה יחיד, וזו בדיוק הסיבה שברפואה משתמשים היום במחקר קליני כמו שתיארתי קודם, כדי לראות תמונה יותר רחבה ולא מקרים בודדים.

תרופות הומיאופתיות - התמונה ברשיון מאת distillated

בכלל לא תכננתי לכתוב על הספר בבלוג, אבל אז נתקלתי בכתבה ב-ynet שעצבנה אותי מאוד מאוד. רפלקסולוגיה נגד שלשול: רפואה משלימה לילדים היא סקירה מאת ד”ר איתי גל, שמפרט את כל הדרכים שבהם רפואה משלימה תוכל לעזור לכם, ההורים, לטפל בילדים שלכם. כתבת יחסי ציבור קלאסית, שמפרסמת את “כללית רפואה משלימה" ובדרך מוכרת לציבור הקוראים מידע שנע בין הטעיות לשקרים.

הכתבה נפתחת בהצהרה “היא איתנו כבר מאות שנים, אולם עדיין לא זוכה בעולם המדע להערכה מספקת: הרפואה המשלימה אמנם לא הוכחה במחקרים קליניים (בהיעדר תקציבים, בשל היותה אינדיבידואלית ומשום שמספר העוסקים בה אינו גדול), ועדיין – במקומות שבהם נכשלה הרפואה במתן מזור, ההוכחות בשטח מראות כי יש גם לה מקום.”** וממשיכה עם משפטים כגון: “הומיאופתיה מאפשרת לטפל בשקדים באמצעות תמציות צמחי מרפא מדוללים, שניתן לתת בכל גיל, גם לתינוקות בני יומם.” (אם עוד אפשר לומר תמצית צמחי מרפא על משהו שדולל פי דציליון – פי 10⁶⁰…) או “שלשול ממושך עשוי להיות מטופל בתוספת פרוביוטיקה, שלה השפעה טובה על נרמול פלורת המעיים והיא בעלת אפקט אנטי-דלקתי משוער, כך שהיא מצמצמת את יכולת ההידבקות של חיידקים פתוגניים לרירית המעי” (משוער היא מילת המפתח פה. למרות הרבה מחקרים שבוצעו, הצליחו למצוא מעט מאוד הוכחות לכך שנטילת פרוביוטיקה אכן מסייעת במשהו). ועוד ועוד.

זו כמובן לא הכתבה הראשונה ולא האחרונה שאני קוראת ב-ynet ודומיהם הממליצה על רפואה אלטרנטיבית. כל עוד המילים “טבעי” ו”מסורתי” מהלכות כקסם על הציבור, וכל עוד חוסר האמון המוזר כנגד רופאים ותרופות יימשך (מזל שיש לכולם תוחלת חיים ארוכה יותר ואיכות חיים גבוהה יותר עכשיו כדי שיהיה לנו זמן לפתח תיאוריות קונספירציה), כך גם תהיה פה הרפואה האלטרנטבית.

זו גם לא הכתבה הראשונה שבאה לפרסם חברה מסחרית ומתחפשת לכתבה עיתונאית. זה החולי של התקשורת בימינו, ובתקשורת המקוונת בעיקר.

מה שעצבן אותי זה שיש רופא שחתום על הכתבה, ושאלתי את עצמי, האם הוא קרא את הכתבה, או פשוט קיבל אותה מהיחצנים של שירותי בריאות כללית, והעביר הלאה? האם הוא הפעיל טיפה של חשיבה ביקורתית כלפי המידע שקיבל לפני שפרסם אותו תחת שמו, ויצר את הרושם שמדובר ברפואה לכל דבר? או שמא זה לא חשוב? הרי מי שקורא כתבה שחתום עליה רופא, יתייחס אליה אחרת מאשר לכתבה שחתום עליה כתב ynet.

רציתי להציע להורים פתרון חלופי, ומהפכני בגישתו: הרופא שלכם לא יודע לעזור? הילד סובל משלשולים/כאבי אוזניים/שיעול/חוסר שינה/כאבי בטן, ואתם מרגישים חסרי אונים? למה לכם לשלם הון תועפות למטפל אלטרנטיבי שאינכם יודעים מספיק עליו?

נצלו בעצמכם את אפקט הפלצבו! השקיעו זמן בטיפול בילד: את השעה שהייתם צריכים לבלות בנסיעה למטפל ובחזרה, בלו ביחד במיטה עם סיפור או משחק. השתמשו בכוחו המרפא של המגע: עסו בעדינות את הרגליים, הבטן או הגב או פשוט תנו נשיקות וחיבוקים לפי הצורך. הכינו חליטת תה והסבירו שמדובר בתרופה שתעזור (באותה הזדמנות גם ישתה הרבה מים, זה חשוב). קחו מזרק של תרופה, ותנו להם קצת סירופ פטל, אם זה נדרש (הכרתי מישהו בפורום הורים שטיפלה באופן כזה בהצלחה רבה בכאבי בטן אצל ילדה בת 8). TLC, רבותי, TLC.

* בקריאת הספר התברר לי שיש גישות של כירופרקטיקה שטוענות ליכולת לרפא כל חולי, מנזלת עד סרטן.

** ובכל זאת אני אוחזת בידי ספר שסוקר מאות מחקרים שבוצעו על תחומים אלו, בהשקעה כספית רבה.

בתום הטקסט הפרסומי, מופיע המלל הבא (העלגות במקור. אתם מוזמנים להוסיף את ההערות הציניות בעצמכם):

“אין זאת הודעת פרסומת על שירותינו, אולם אם מצאת בה הפרעה או הטרדה, אנו מתנצלים על כך מקרב לב.
אנו מנצלים גם הזדמנות זאת לאפשר לך לבחור לקבל הודעות פרסום מאיתנו במייל בעתיד, בהתאם לתיקון 40 לחוק התקשורת, ונכבד כמובן את בחירתך.
באפשרותך לשנות בחירה זו בכל עת.”

איזו בחירה? אה, הנה.

לינק להסרה מרשימת התפוצה הוביל אותי לדף באתר, מעוצב ברשלנות, עם אפשרות להסרה מרשימת התפוצה. הנה, כך:

אז אני צריכה להזין את הדואר האלקטרוני שלי. אבל מה עושים כשאני משתמשת במספר כתובות מייל וכולן מגיעות לאותה תיבה? בואו נבדוק, לאיזה כתובת מייל נשלח אלי הספאם:

הממ.

מישהו זוכר מה אומר החוק? opt out או opt in?