לאחרונה השמיכה זכתה בשם: "השמיכה הרגילה". כן, אני יודעת, אבל יעל עוד קטנה ולא מבינה מהי אירוניה. השמיכה הרגילה נראית, כצפוי, כמו סמרטוט רצפה, ועם הזמן הופכת דקה ומרוטה יותר.

מצבה הרעוע של השמיכה בצירוף הקשר החזק שיש ליעל כלפיה, הביאו אותי לחפש שמיכה דומה נוספת. התקווה – הקלושה מעט – היא שיעל תסכים לקבל אותה כשמיכה חלופית, למקרי חירום כגון “שכחנו את השמיכה הרגילה בגן” או “אי ברירה, צריך כביסה”. בדיעבד, כנראה שהאסימון נפל לי מאוחר מדי. בערך שנתיים מאוחר מדי.

שעתיים וחצי של חיפושים באינטרנט הביאו אותי למסקנה העגומה ששמיכה כזו אין עוד בנמצא. אזלה. נגוזה. כבר עמדתי לוותר כשלפתע, בהבזק השראה, גיליתי שיש שמיכה דומה מאוד מאותו בד ובאותו עיצוב, אבל עם פרצוף של מיקי מאוס. הזמנתי. הייתי מזמינה שתיים, אבל זו היתה האחרונה במלאי. בכל העולם, כנראה.

היום השמיכה נחתה בביתנו: רכה, נעימה ובוהקת. הבוהק שלה רק הדגיש עם איזו סחבה היא מסתובבת כל היום. ערכנו ליעל היכרות עם השמיכה החדשה והיא הגיבה בהתרגשות מהולה בחשדנות ובחנה אותה בעניין. כשעמית הצעה לה שתיקח אותה איתה במקום השמיכה הרגילה, היא עקמה פרצוף ולבסוף התרצתה: “ביחד”. וכך היה. הפעוטה מסתובבת ברחבי הבית כשערימת מצעים שלמה בידיה. בלילה במיטה היא אמרה לי “זאת לא שמיכה רגילה, זו שמיכה רגילה מיקי מאוס”. שיחקה לו קצת באוזניים וזרקה את השמיכה הצידה. המממ.

הבוקר דחפתי את השמיכה החדשה לכביסה. אולי אם היא תקבל את הריח של הבית, יעל תסכים להתייחס אליה כאל יותר מקוריוז. אני מקווה שלא אזדקק לאמצעים קיצוניים יותר, כמו לזרוק אותה לפני מכונית נוסעת ולתת לכלבה לשחק איתה לפני הכביסה הבאה.

חסר סיכוי, מה?

עכשיו יש לי ערימה יפה של מאמרים שאני צריכה לקרוא, למיין ולסווג. ואז לשבת ולכתוב כמובן. נזכרתי בפוסט שקראתי אצל איילת עוז שכתבה על כלים שימושיים לתלמידת המחקר. ההסברים של איילת לגבי הצורך בארגון המידע הביבליוגרפי החל מהרגע הראשון נשמעו מאוד משכנעים, ומבט על כמויות המאמרים שאספתי (שהם כנראה רק קצה קצהו של הקרחון), שכנעו אותי שלפני כל דבר אחר, אני צריכה לבחור לעצמי כלי לניהול ביבליוגרפי.

הדרישות היו: תמיכה בעברית, אפשרות לארגן ולתייג את המאמרים, אפשרות להוסיף הערות, יצירת רשימות ביבליוגרפיות, תמיכה בייצוא (אם אחליט בכ”ז להחליף כלי אחרי שכבר אתחיל להזין את המידע). מתוך כלים שונים שהכרתי (רובם מוזכרים בפוסט של איילת או בתגובות אליו), בחרתי את Mendeley.

מדובר באתר אינטרנט שמאפשר להרשם ולייצר רשימות ביבליוגרפיות, וכן לשתף אותן עם משתמשים אחרים. בנוסף (ופה החלק החשוב) יש להם תוכנה בשם Mendeley Desktop שהיא חינמית ומספקת את כל הדרישות שלי, כולל חיבור ל-word וממשק מעולה לקריאת מאמרים תוך כדי סימון, הוספת הערות ורישום הערות משלי תוך כדי. כשמצרפים לו PDF של מאמר, הוא יודע לשלוף את המידע הרלוונטי מתוכו ולפרק אותו למבנה הנכון ואף להתחבר למאגרים אחרים ברשת כדי להשלים נתונים. לא אומר שהוא מושלם, אבל עושה רושם ממש ממש טוב.

אתמול כבר הספקתי להזין פנימה את כל המאמרים שמצאתי עד כה. תייגתי את כולם “לקריאה” ואני עוברת עליהם בצורה שיטתית, מעריכה לגבי כל מאמר האם הוא רלוונטי ואם כן אני מתייגת את הנושאים שלגביהם הוא מתאים, מוסיפה הערות לעצמי, שאזכור בשלב הכתיבה ומשלימה פרטים ביבליוגרפיים במידת הצורך.

הסינון לפי תגיות או לפי מחברים מאוד נוח בעיני. לצערי, בדומה לתוכנות ושירותים רבים שמשתמשים בתגיות, אין אפשרות לצפות בכל מה שאין לו תגית, וכך אם שכחתי לתייג מאמר “לקריאה” כשהכנסתי אותו, יש חשש שאפספס אותו בדרך.

עוד תכונה שחסרה לי היא היכולת להוציא דו”ח של פריטים ביבליוגרפיים, כולל ההערות שלהם. אמנם ניתן לייצא את המידע בפורמטים שונים, כולל XML, לצורך ייבוא לכלים נפוצים אחרים בתחום. אבל אני הייתי רוצה דו"ח נוח לשימוש (במבנה word למשל…) במבנה של ציטטות בלבליוגרפיות ששם דגש על ההערות שרשמתי והתיוגים שלי.

עוד יתרון הוא העובדה שהמידע למעשה שמור בענן, מה שמאפשר לעשות כל מני דברים נחמדים, בין היתר לגשת למידע באמצעות אפליקציות לנייד. הבעיה היחידה היא שאין להם אפליקציה לאנדרואיד. אני אצטרך להסתפק במחשב בינתיים.

ועכשיו נשאר רק לעבוד…

הנטייה שלי, כשאני רואה סרטון כזה או קוראת מאמר כזה, היא להרים גבה. בלי קשר לנושא המדובר, המציאות לעולם אינה שחור ולבן אלא טווח רחב של אפור. תיאוריות קונספירציה, בעיקר כאלו שכוללות אלפי חברות מסחריות ומאות אלפי אנשים, הן דבר בלתי אפשרי (נראה אותכם שומרים סוד ע”י יותר משני אנשים…). בנוסף, בליל הטיעונים שהציג הסרטון שפועלים ברבדים שונים – רגשיים, נתמכי ראיות או מעורפלים מאוד, גורמים לי לרצות להבין מה בדיוק קורה שם.

ספציפית על סכנות צריכת החלב אני שומעת כבר קצת יותר מעשור, והקולות מתחזקים והולכים. אולם הסרטון הזה הגיע לרמות דמוניזציה יוצאות דופן. לפחות, כך חשבתי לפני שקראתי את הטוקבקים והתברר לי שהוא מדבר למשוכנעים. את הפנאטיים קשה לשכנע (ככה זה, עם אמונה לא מתווכחים), אבל חששתי שאנשים שאינם פנאטיים ויראו את הסרטון, ישתכנעו שהטענות שהוא מביא נכונות.

לא הייתי היחידה שחשבה כך. חנן כהן פרסם המלצה באתר “לא רלוונטי”, שלא להעביר את הסרטון (ממליצה לקרוא את התגובות). אחריו פרסם רועי צזנה בבלוג שלו (ובהמשך גם ב-ynet), פוסט היתולי למחצה שמתייחס לחלק מהטענות המועלות בסרטון.

השבוע פרסמו חברי צוות הפודקסט (המצויין!) ספק סביר סרטון שמתייחס לנושא. הם פרסמו את הסרטון בעקבות פניות רבות שקיבלו מאנשים שמעוניינים בניתוח ביקורתי של של סרטון החלב. באופן מתודי מאוד הם מתייחסים למומחים כבייכול שמשתתפים בסרטון החלב – מיהם ומה הרקע המקצועי והאישי שלהם. וכן התייחסו אחת אחת לטענות המועלות בסרטון ובדקו לגבי כל אחת, האם יש כשלים לוגיים בטיעון, האם הקונצנזוס המדעי אכן טוען כפי שנאמר בסרטון החלב.

הסרטון מארח מומחים שמוצגים באופן המטעה לחשוב כאילו הם רופאים. בפועל מדובר בבעלי תואר דוקטור המתמחים בתחומים שונים של רפואה אלטרנטיבית: רפואה סינית, הומיאופתיה וכו’. חלקם בעלי אג’נדה אישית חזקה מאוד כנגד הממסד הרפואי או המדעי. הטיעונים עצמם לעיתים נובעים מכשלים לוגיים שונים, לפעמים מופרכים מיסודם ולפעמים כוללים הטעיות. למשל, הטענה שאנחנו לא צריכים לצרוך חלב מכיוון שזה לא טבעי – אין בעלי חיים אחרים ששותים חלב של בע”ח אחר. ובכן, זה נכון שאין בעלי חיים אחרים שחולבים פרות, אבל אנחנו עושים הרבה דברים אחרים שבע”ח אחרים לא עושים, כגון תרופות וניתוחים, משקפיים, כלי רכב (גם אופניים…) ועוד ועוד. גם חקלאות היא לא טבעית. טיעון מטעה אחר הוא: “חלב גורם לבעיות עיכול אצל 70% מהאנשים הרגישים לו”. ובכן, דה? מי שרגיש לחלב, מן הסתם יסבול מבעיות שונות? אם אתה רגיש לחלב, אל תצרוך חלב, כמו שמי שרגיש לגלוטן לא צריך לצרוך לחם. אבל אין שום קשר בין זה לבין צריכת חלב כללית ע”י מי שאינם רגישים לו. ועוד ועוד…

אני מאוד ממליצה לצפות בסרטון של ספק סביר. הסרטון קצת ארוך, אבל כדאי (אפשר לצפות בכמה חלקים). לא פחות חשוב, הפיצו אותו, כדי שחבריכם – אם ראו את סרטון החלב – יקבלו נקודת מבט מאוזנת.

לצפייה בסרטון

ובעיקר, אל תקבלו כמובן מאליו כל דבר שאומרים לכם. תשאלו, תתהו, זה בדר”כ יתן לכם את הכלים להחליט לבד מה טוב בשבילכם.

רוצים חלב?

מידע אישי הוא מידע שאדם מנהל במחשב האישי שלו: קבצים שהוא יוצר, מקבל או מאתר ברשת, הודעות דואר אלקטרוני ועוד. כל אדם מארגן או מסדר את המידע באופן הנוח לו.
סיווג אוטומטי הוא ארגון או סידור של המידע באופן שאינו ידני.

המחקר שאני עורכת כולל הדמיה של סיווג אוטומטי. במסגרת ההדמיה אני אארגן את המידע עבור המשתתפים בניסוי, ולאחר מכן אערוך ראיון שבו אשאל את המשתתפים לגבי החוויה שעברו. המחקר נמשך כשבועיים, ויכלול שלושה מפגשים. הניסויי ייערך ע"פ כללים מוגדרים וגלויים, תוך שמירה על פרטיות וסודיות המידע.

אם אתם בעלי מחשב נייד ושומרים לפחות 10 מסמכים חדשים במחשב כל שבוע – מסמכים שיצרתם, קיבלתם או איתרתם, ואתם גרים או עובדים באזור המרכז, סביבת מודיעין או ירושלים, אשמח אם תסכימו להצטרף כמשתתפים בניסוי.

למתנדבים, צרו איתי קשר במייל edva.lotan@gmail.com.

לא מתאים לכם? זה בסדר גמור. אשמח אם תשתפו ותפיצו…

“יכול להיות שהמורה טעתה”, אמרתי לו, “אבל הירח אכן מסתובב גם סביב עצמו”. ואז הגענו לחוג ג’ודו, וכל העניין נשכח. לפחות, אני שכחתי.

היום הלכנו ליום הורים בבית הספר. נחת מזוקק: נועם תלמיד טוב, משקיע, משתתף, מקבל ציונים טובים, משתפר כל הזמן. המחנכת קראה את חוות הדעת של המורות השונות, וכשהגיעה למורה למדעים, קראה את חוות הדעת שלה ואז אמרה בחיוך שהמורה למדעים גם מוסרת שהיא בדקה, ולא – הירח לא מסתובב סביב עצמו.

הקפה סינכרונית, מקור: וויקיפדיה

מסתבר שבשיעור שהתקיים בשבוע שלאחר מכן, נועם אמר בכיתה שהירח מסתובב גם סביב צירו, והמורה אמרה שתבדוק. היא בדקה וזו היתה המסקנה. בשלב הזה כבר התחלתי לפקפק בעצמי. אמרתי שזה נחמד שאנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, ושנקרא על זה בבית, ואכן פתחנו וויקיפדיה מיד עם הגיענו הביתה, כדי לוודא שלא התבלבלתי. למרבה ההקלה, האנציקלופדיה החופשית אישרה את מה שזכרתי – הירח מקיף את עצמו, הקפה סינכרונית.

כדי שלא לשלוח את הילד לקרב התנצחויות מול המורה, הסברתי לו מה זה אומר, כולל הדגמה עם תפוח וקלמנטינה. מאוחר יותר מצאתי סרטון שמדגים מצויין את הרעיון. אחר כך לקחתי קובץ word וערכתי במהירות את המידע שמסביר מה זה אומר. הדפסתי ונתתי לנועם, שפשוט יתן למורה.

אני רק מקווה שהמורה תקבל את הפינגפונג הזה ברוח ספורטיבית, ותדע להעריך את הרצון ללמוד ולא תחשוב שזו התנצחות…

עדכון: דיברנו עם המורה, שאמרה שנועם מוזמן לדבר על זה בכיתה. היום אמנם נועם הציג את הנושא בכיתה, והמורה נתנה לו ציון בונוס בזכות זה ותלתה את דף ההסבר שהכנו במסדרון. כל הכבוד לנועם וכל הכבוד למורה!

היום דוגמנית לא צריכה להיות יפה. להיפך, יש חלקים בתעשיית האופנה שאפילו מעדיפים דוגמניות שהיופי מהן והלאה ולעיתים כאלו שאין דרך להגדיר אותן אלא כמכוערות, אבל הכיעור הזה הופך להיות הייחוד שלהן. בעיני זה נהדר, שיצאנו מהמסגרת שמחייבת את כולם להיות סוג של בובות ברבי על-פי אידאל יופי יחיד. אני שמחה לראות בפרסומות, בטלוויזיה ובעיתונים נשים וגברים מכל מני סוגים ובכל מני צורות.

אבל זה לא באמת ככה, נכון? כלומר, אם נניח ניקח מישהי שהיא שמנה, זה כבר עובר את הקו האדום בשביל המעצבים והסטייליסטים ועורכי העיתונים וכו’. היא יכולה להיות יפה, או עם עיניים מהממות או כל תכונה אחרת, אבל הקילוגרמים העודפים האלו (מידה 44 ומעלה, אני מדברת עליכן) הן לא משהו שמוכנים לסבול.

כן, יש עלה תאנה בדמות דוגמניות ה-plus size ואם מישהי שרה כ”כ יפה שאי אפשר להתעלם ממנה, אז אנחנו מוכנים לסבול אותה בעיתונים שלנו, אבל בלי להגזים בבקשה.

אדל

עוד הערה אחת – כשרפרפתי על הקטלוג של דן קסידי כדי לראות האם הקולקציה עומדת בציפיות שיוצר השלט (לא), הגעתי לעמוד הקרדיטים בסוף הקטלוג. כולם מופיעים שם: המעצבים, הגרפיקאים, הסטייליסט, הצלם, הספר והמאפר.

מי שלא מופיע שם זה הדוגמניות. לא, הן שוות ערך לבד שממנו יצרו את הבגדים או לנייר שעליו הדפיסו את הקטלוג. הן לא תרמו מעצמן ליצירת הקטלוג. הן קולבים, קישוט, חומרי גלם. עצוב לי בשבילן. ואם מישהו עדיין לא מבין למה דוגמנות כ”כ תורם להחפצה של (א)נשים, הנה למה.

    “אם אתה משתמש באינטרנט חינם, אתה לא הלקוח, אתה המוצר.”

המשפט הזה חתם את ההרצאה המצויינת של דב אלפון, שפתחה את כנס UPA היום. שמעתי והנהנתי בעצב, כי התמונה שצייר דב די משכנעת, וגורמת לי להודות שמה שכתבתי בשבוע שעבר על מחיקת היכולות החברתיות של google reader,נובע מתמימות רומנטית.

גוגל פלוס מקרטעת, או אולי יש לומר – מתרסקת. יש בה כיום 40 מליון רשומים, רבים מהם אינם נכנסים שוב לרשת אחרי 4 ימים. אבל האם באמת מדובר בכשלון? דב אלפון טוען שזה כשלון רק אם מניחים שהמטרה של גוגל היא הקמת רשת חברתית. לטענתו, מטרתה של גוגל היא להקים את מאגר הזהויות הגדול בעולם, כדי שיוכלו לדעת תמיד מי הזהות האמיתית שלי, מיהם החברים ומהם תחומי העניין שלי, כדי לעשות שימושים מסחריים שונים בזהות שלי.

גוגל לא לבד בעסק הזה כמובן, גם פייסבוק וגורמים אחרים מעוניינים באותו מידע ויש להם דרכים שונות להשיג אותו*: מזמינים אותנו למצוא את החברים שלנו ברשימת הכתובות או הטלפונים שלנו (ובדרך שומרים את רשימת הטלפונים); מספקים לבעלי אתרים אפשרות לנהל את מאגרי המשתמשים שלהם באמצעות רישום עם זהות הפייסבוק/טוויטר/גוגל פלוס שלנו; שומרים תמונות ותכתובות וכו’.

פייסבוק מוכרת את המידע שהיא אוספת עלינו ועל אנשים שקרובים אלינו (גם אם הם לא רשומים בפייסבוק…) ומוכרת אותו לגופים מסחריים שונים. גוגל משתמשת בו כדי לייצר פרסונליזציה יעילה יותר ויותר של מנוע החיפוש ובעזרתה למקד טוב יותר את הפרסומות שאתם מקבלים.

לא בטוח שזה דבר רע כל כך, שיודעים עלינו כל-כך הרבה, אומר אלפון, ואם אנחנו מקבלים את נכונות המשפט שכתוב למעלה, אז נצטרך להחליט האם אנחנו משחקים את המשחק כמו שהוא, או מוותרים ויוצאים לגמרי מהמשחק*. המשמעות האפקטיבית של התהליך הזה, היא שאנחנו מופיעים תמיד במרחב תחת הזהות האמיתית שלנו. היכולת שלנו להזדהות באמצעות כינוי ולא שם אמיתי, הולכת ונעלמת.

בעבר, היינו יכולים להזדהות ברשת תחת כינויים שונים ולמעשה לנהל חיים באינטרנט תחת זהויות שונות ובמקביל מבלי שיהיה שום קשר בניהם. במהלך העשור שהחל בשנת 1997, השתתפתי בקהילות שונות באינטרנט תחת שלוש זהויות אנונימיות לפחות, כל אחת מהן שונה מאוד מאחותה (זהות אנונימית היא זהות שאי אפשר לקשר אלי, לפחות לא בקלות). זה לא שהעמדתי פנים שאני מישהו שונה ממי שאני באמת, אלא שלכולנו יש פנים שונים באישיותנו, וכל אחת מהזהויות האינטרנטיות שלי אפשרה לי להציג פן אחר באישיות שלי. גם הבלוג הראשון שפתחתי (בעצם השני, אבל את הראשון אני לא סופרת) היה תחת זהות אנונימית.

עם השנים מצאתי שהתחזוקה של זהויות אנונימיות מעייפת במידה רבה. תחזוקה של כמה זהויות אנונימיות במקביל היא עוד יותר מעייפת. אבל בעיקר, ברגע שהסכר נפרץ וכבר לא היתה הפרדה כל כך חדה בין העולם שנמצא באינטרנט והעולם ה”אמיתי”, זה הפך מאוד מגביל. בשנת 2008 ויתרתי על האנונימיות ופתחתי בלוג ראשון בזהות אמיתית, במקביל לשימוש אינטנסיבי יותר ברשתות חברתיות שונות.

זה נחמד לכתוב ולהיות בקשר עם אחרים בזהותי המלאה. זה מאפשר לי להתנהל בו זמנית ברשת ומחוץ לה ולהיות בקשר עם אנשים בכל הממדים האלו. מצד שני, העולם של הזהויות האמיתיות מחייב אותנו לבחור איזה פנים באישיות שלנו אנחנו רוצים להציג. התוצאה, עבורי ועבור אנשים אחרים שאני מכירה, היא זהות וירטואלית קצת שטוחה, כיוון שאנחנו מוותרים על פנים מסוימים באישיות שלנו שלא מתיישבים טוב זה עם זה.

כשפתחתי את הבלוג הזה קיבלתי החלטה לנסות ולשלב כמה צדדים באישיות שלי במקום אחד. כפי שהכותרת של הבלוג הזה מעידה, אין פה מיקוד. אני אולי משלמת על זה מבחינת קהל הקוראים שלי, כיוון שמי שמתעניין בהורות לאו דווקא יתעניין בטכנולוגיה, ומי שמתעניין בתזונה לאו דווקא יתעניין במדע, אבל אני חושבת שהרווח מבחינתי עולה על ההפסד.

* כאן אני חייבת לציין שכמו אחרים, גם אני הייתי מוכנה לשלם עבור שירותים שונים תמורת פרטיות גבוהה יותר, אבל כמובן אין כזו אופציה.

אחד השירותים החביבים עלי, וזה שפתח בפני אופקים רחבים מאוד היה google reader. גוגל רידר לא היה רק קורא RSS שאפשר לי לעקוב אחרי מאות מקורות מידע. הוא היה בראש ובראשונה יישום חברתי. עוד לפני שהרגשתי בבית בפייסבוק, יכולתי בגוגל רידר לשתף פוסטים ולינקים עם אנשים שונים, ולעקוב אחרי המלצות הקריאה של חברים וסתם אנשים מעניינים (שבדר”כ הכרתי דרך אלו שעקבתי אחריהם ברידר).

אני כותבת בלשון עבר, כי השבוע גוגל ביטלה את כל הדברים שהפכו את גוגל רידר ליותר מאפליקציה בסיסית לקבלת עדכונים. גוגל עדכנה את ממשק המשתמש של הרידר והתאימה אותו למראה החדש (והלא ממש מוצלח, לטעמי, אבל נתרגל). בדרך היא חסמה את כל הפיצ’רים החברתיים שהיו בו, ביטלה את האפשרות לשתף או לעקוב אחר שיתופים של אחרים.

איך אני אמורה לשתף מעכשיו? דרך גוגל פלוס, כמובן. לא שזה כל כך פשוט, כי איפה שהיה קודם כפתור share נמצא עכשיו האייקון של גוגל פלוס, אבל הוא לא מבצע שיתוף לגוגל פלוס. לא, שיתוף לגוגל פלוס אפשרי רק אחרי שלחצתי על ה+. מי שרוצה לשתף לינק כדי לכתוב כמה הוא מטופש מבלי לתת לו את ה"לייק" הגוגלי צריך לעבוד יותר קשה.

העובדה שכבר בניתי איזשהו מאגר של קשרים ומקורות שיתוף שעכשיו נעלם, היא הבעיה שלי. אני מוזמנת לחפש אותם בגוגל פלוס. אם הם שם. אם הם משתפים שם. את הרגלי השימוש שרכשתי ופיתחתי, אני מוזמנת לזרוק ולפתח חדשים.

בעצם גוגל עשו פה חצי עבודה. מצד אחד הפכו את גוגל רידר לנכה מבחינת פונקציונאליות. מצד שני לא נתנו אלטרנטיבה ממשית לצריכה של שיתוף מידע ממוקד, אלא רק בתוך זרם של עדכונים חברתיים שעשויים כלל לא לעניין אותי.

המהלך הזה נעשה במטרה לחזק את גוגל פלוס, אבל אני בכלל לא בטוחה שזה מה שיקרה. לפי הפוסט של עירא מאתמול, יש סיכוי שזה אפילו יחליש את גוגל פלוס, כיוון שהתחושה העיקרית של משתמשים ותיקים ורציניים בפלטפורמה היא של פגיעה באמון, פגיעה באותו חוזה בלתי כתוב בין נותן השירות והמשתמש: אנחנו נשתמש וניתן לכם את הפעילות שבזכותה אתם מייצרים רווחים. אתם תהיו קשובים לרצונות שלנו, תספקו לנו את היכולות שאנחנו רוצים ולא תפגעו במידע או בשימושיות של השירות.

והם פישלו. ואין שום ערובה שלא יפשלו באותה צורה גם בגוגל פלוס. אז עזבו, אנחנו נמצא פלטפורמה אחרת.

כל הסיפור הזה הביא אותי לחשוב על העולם שבו אינטראקציות חברתיות מתבססות על פלטפורמות עסקיות פרטיות. יותר ויותר מהמציאות שלנו מתקיימת בסביבה וירטואלית, אבל אין בה מספיק אזורים ניטראליים שבהם אני יכולה להתקשר עם אנשים או לפעול בצורה טבעית ונוחה מבלי להיות תלויה בחסדיהם של חברות ותאגידים. איך היינו מרגישים אם גם בעולם הפיזי שלנו הדברים היו מתנהלים ככה?

באיזשהו שלב, מתוך ערפל המיילים שאפף אותי, התחילו לחדור קריאות קצובות. כשהרמתי את הראש מהמסך והמקלדת, זה נראה ככה:

עקבתי אחר השלטים שהודבקו ברחבי הבית, ברישול המעיד על להט מהפכני. לבסוף הגעתי למאהל המחאה שהוקם בספונטניות, הדהוד למחאה הסוחפת את המדינה:

והפגנה ספונטנית (שימו לב להורים הצעירים והרופאים שמקבלים פה ייצוג הולם):

אחרי שנרגעתי מהצחוק, קראתי את השלטים והקשבתי לקריאות:

וכן, עם כל המחאות המוצדקות כל כך, והצורך לעשות שינוי חברתי מן היסוד, זה המסר החזק והכואב כל כך (ואני מדברת ברצינות הפעם), של ילדים שפשוט רוצים תשומת לב הורית. וזה כואב…

ועכשיו תהיו בשקט ותנו לי לעבוד.

בעצם, זה לא כל כך פשוט לחפש באינטרנט, כפי שאפשר אולי לחשוב. תחשבו מה היתה עמית אמורה לעשות:

1. לתרגם את השאלה שלה (המעט ערטילאית) למילות חיפוש

2. לבצע את החיפש

3. להעריך את התוצאות – האם הן מתאימות? אולי צריך לשנות את מילות החיפוש?

4. לבחור תוצאות חיפוש רלוונטיות ולהעריך את איכותן – האם המידע אמין? איכותי?

5. לקרוא את המידע ולהבין ממנו את התשובה לשאלה

וכל זה, מבלי שהתחלנו לדבר על סיכום ואינטגרציה של המידע ואיך נכון להשתמש בו (ולשמור על זכויות יוצרים תוך כדי). לא כל כך פשוט עבור ילדה שעוד לא בת 12, ואני מכירה גם כמה מבוגרים שלא ממש יודעים איך לעשות את זה…

הילדים שלנו אמנם נולדו עם העכבר ביד, אבל זה לא אומר שהם נולדים עם המיומנויות האלו, שבעיני הן מיומנויות בסיסיות עבור כל מי שהוא חלק מחברת מידע (למען הסר ספק, העולם המערבי הנו ברובו חברת מידע).

כשנדרשתי במסגרת התואר לכתוב עבודה מסכמת בקורב בנושא אוריינות מידע, גם עבורי וגם עבור השותפות שלי (אחת מהן אמא לילדים בגילאים קרובים לשלי), היה טבעי מאוד להציע תוכנית שתלמד ילדים איך לעשות את זה – איך לחפש מידע ברשת.

וכמו שכתבו חברים בפייסבוק, כשהתייעצתי לגבי שם לתוכנית, החלטנו לא להשאיר את זה “על הנייר” או להסתפק במצגת power-point, ולכן הקמנו אתר קטן שמאפשר למורים ולהורים להשתמש בתוכנית בפועל יחד עם הילדים.

אני גאה להציג את כח המידע – תוכנית לילדים בכיתות ה-ו (ואני מניחה שתתאים גם לילדים בכיתה ד’ ו-ז’ כתלות בילד וברמת הידע שלו בנושא), שמלמדת איך לחפש – ולמצוא! – מידע ברשת.

התוכנית יכולה להיות יותר מפורטת ולכלול נושאים נוספים, אבל זה מה שהכנו במסגרת העבודה המסכמת. אחרי שנקבל את הציון, אולי אפשר יהיה לעשות שינויים נוספים באתר.

אז אתם הורים (או מורים) לילדים בכיתות אלו, אתם מוזמנים להכנס לאתר ולהעזר בתוכנית. וכמובן, נשמח לפידבקים