הדר, תלמידת מחקר לתואר שלישי בבר-אילן, מחפשת מתנדבים למחקר שלה. אני כמובן התנדבתי ואשמח אם גם אתם תעשו את זה. ותגידו שז'ו'ו שלח אתכם

מקור: http://CartoonStock.com

במסגרת מחקר לתואר שלישי אני עורכת מחקר בנושא מידע תזונתי אישי.

המחקר מתבצע באמצעות האינטרנט בלבד, ללא צורך במפגש פיזי. במסגרת ההשתתפות במחקר, המשתתפים מזינים למערכת אינטרנטית תפריט יומי לדוגמא ,מקבלים מידע ומשימה 'אינטרנטית' בהתאם ועונים על שאלונים מקוונים. שלב זה אורך כעשרים דקות עד חצי שעה.

לאחר כשבועיים מקבלים המשתתפים זימון במייל להיכנס שוב למערכת ולבצע פעילות דומה שוב.

לאלו שיביעו את נכונותם להמשיך שלב נוסף – אערוך לאחר כחודש ראיון מעקב. (ניתן גם לערוך את הראיון טלפונית).

הניסוי ייערך ע"פ כללים מוגדרים וגלויים, תוך שמירה על פרטיות וסודיות המידע.

אם אתם בעלי ענין בתחום זה ומעוניינים להשתתף במחקר - אשמח אם תסכימו להצטרף כמשתתפים בניסוי. כמו כן, אשמח לאחר הניסוי לעדכן ולשתף במטרותיו ובתוצאותיו למעוניינים בכך.

למתנדבים, צרו איתי קשר במייל hadarg@gmail.com.

הפתרון שיישמנו כלל מחשב נייד שמחובר למסך הטלוויזיה ועל ההליכון עובדים עם עכבר ומקלדת אלחוטיים. היה לנו חשוב שמשטח העבודה יהיה כזה שניתן להסיר אותו בקלות כשרוצים להתאמן על המכשיר בריצה או הליכה מהירה ולא רק ללכת עליו בניחותא. לשם כך יצרנו דלפק צר (או שמא מדף רחב) שמחובר בציר לקיר ואפשר להניח אותו על ההליכון לצורך השימוש. כך נולד השולחן הליכון, או השוּלְחַלִיכוֹן.

עוד מעט אתן הסברים מפורטים איך בנינו אותו, אבל קודם כל סרטון קצר שמדגים איך משתמשים בשולחליכון. מככבת בסרטון עמית וברקע ניתן לשמוע את יעל, תורמת את חלקה.

שלבי הבניה

תיאור הבניה נכתב בגוף ראשון רבים. חלוקת העבודה, יש לציין, היתה מאוד ברורה: הוא בנה, קדח, שייף, צבע וקילל ע"פ הצורך. אני צילמתי, העברתי כלי עבודה לבקשתו וסיפקתי הערות מתחכמות ברגעים הכי מעצבנים. אני חושבת שברור מאליו למי היתה התרומה הכי משמעותית.

עכשיו לתכל’ס: חיברנו לייסט לקיר (חתיכת עץ ששדדנו ממדף ישן של איקאה). הלייסט היה ברוחב המדף. לליסט חיברנו שני צירים. יצרנו שתי מגרעות בקצה המדף וחיברנו גם את המדף לצירים. בהמשך החלטנו לחזק את הצירים עם שני משטחי מתכת שחיברנו מעליהם. את המגרעות יצרנו כדי שהמדף יהיה צמוד לקיר במצב סגור.

עכשיו היה לנו מדף שמחובר בצירים לקיר וניתן להנמיך אותו כדי להניח אותו על מכשיר הריצה כדי לייצר דלפק עבודה. עכשיו רצינו לוודא שהמדף יהיה מונח בצורה יציבה ולא יתנדנד כלפי מעלה או כלפי מטה בזמו השימוש. רצינו למנוע התנדנדות כתוצאה מתנועת המכשיר בזמן ההפעלה וכן למנוע רווחים בין המדף ובין ידיות ההליכון.

לצורך כך מצאנו ספוג קשיח שפעם היה שייך למשטח ריקודים (אילתורים היו מאוד חזקים פה), חתכנו שני טריזים והדבקנו אותם כדי לפצות על הידית האלכסונית של מכשיר הריצה. כמו כן חיברנו רצועת הארכה שתפור אליה אבזם לצורך קשירה לידית. את הספוג הדבקנו בעזרת דבק חליפות צלילה שבמקרה (או שלא במקרה) יש לנו בבית, אבל אני מניחה שגם דבק מגע יעשה את העבודה לא פחות טוב.

כאמור, רצינו שאפשר יהיה בקלות להסיר את המדף הזה כשהוא לא בשימוש. לקחנו רצועת הארכה נוספת עם אבזם וחיברנו אותה לקיר בשתי נקודות, כדי שתשמש כרצועה לקשירת המדף כשהוא לא בשימוש.

לבסוף שייפנו וצבענו את המדף ב-3 שכבות לכה. למען הנוחות התקנו עוד מדף צר לאורך הקיר, כדי שיהיה מקום להניח את המקלדת והעכבר כשאינם בשימוש, שלט של הטלוויזיה, טלפון ובקבוק מים.

החיבור של המחשב לטלוויזיה היה פשוט למדי. הגדרנו במחשב את הטלוויזיה כמוניטור שמתחבר ברזולוציה נמוכה יחסית (אחרת הכל קטן מדי מכדי שאפשר יהיה לקרוא מרחוק).

זהו, עכשיו הכל מוכן לשימוש.

נו, איך זה?

התפעול של השולחליכון, כפי שיכולתם לראות בסרטון, מאוד פשוט, יעיל ונוח. לגבי השימוש בו, תלוי מה רוצים לעשות. אם רוצים רק לגלוש, ובעיקר לקרוא, זה נוח במהירויות שונות. אני קראתי במהירות 4 קמ”ש. אם רוצים לכתוב או לעבוד עם העכבר, צריך לעבוד במהירות הרבה יותר נמוכה, בערך 1.5 קמ”ש. אחרת היד עם העכבר לא מספיק יציבה. המדף עצמו דווקא יציב מאוד. נראה מבטיח!

הפוסט הזה חורג מהמבנה הרגיל הזה. הוא כולל, לא תאמינו, מחמאות על שירות מעולה.

מעשה שהיה כך היה: לפני חצי שנה בערך, אמא שלי ואני קנינו לאח שלי במתנה מנשא גב לתינוק. את המנשא קנינו בחנות תופעת טבע בקניון במבשרת ציון. אחי בחר להחזיר את המנשא ולקחת זיכוי, כדי לרכוש בהמשך מנשא אחר. בדיעבד היתה זו בחירה נבונה מכיוון שהאחיין שלי גדל להיות ילד במידה XXL, ולובש היום, בגיל מתוק של שנה וחודשיים, את אותה מידה שלובשת הבת שלי שגילה כפול משלו. והיא לא ילדה קטנה במיוחד. ילד XXL צריך מנשא XXL.

בקיצור, חלפו החודשים וכשאחי רצה לחזור לחנות ולהשתמש בזיכוי, גילה שהפתקית של הזיכוי נעלמה. לא הועילו כל החיפושים – לפתקית אין זכר. אמא שלי לא ויתרה וניגשה לחנות לבדוק מה ניתן לעשות. על פניו נשמע סיפור מופרך לגמרי: מתישהו לפני חצי שנה – התאריך המדוייק לא ידוע, נרכש מנשא – איש לא זוכר איזה דגם ובאיזו עלות. כמובן שלא היתה לה שום הוכחה לאמיתות הסיפור.

קיבל את פניה המוכר אלון, שמע את הסיפור והחל במסע בירורים. הוא גילה כיצד להפיק דו”ח זיכויים שלא נוצלו, איתר מספר זיכויים בטווח הזמן הרלוונטי שנראו כמתאימים לסכום המשוער. בדק בקופה איזה מהזיכויים האלו הוצא כנגד מנשא. בדק את כרטיסי האשראי של אמא שלי מול הרכישות המתאימות, וכשאף אחד מהם לא תאם, הציע שאולי הרכישה בוצעה דרך כרטיס אשראי אחר. ואמנם, בשיחת טלפון איתי קיבל את 4 הספרות האחרונות של כרטיס האשראי שלי, שתאמו לאחת הרכישות האלו.

אחרי שלושת רבעי השעה של התקדמות בלשית איטית ועיקשת, היו בידיו כל הפרטים והוא הוציא זיכוי חדש לאמא שלי. כל הסיפור הזה התרחש ביום שישי בצהריים, כשהחנות סואנת ומלאה לקוחות. לכל אורך הבירור אלון נהג בסבלנות אין קץ ועם חיוך על הפנים.

הוא לא היה חייב לעשות כלום. למעשה, יכול היה בקלות למשוך בכתפיו ולומר שזו בעיה של הלקוח, שאיבד את הזיכוי. כבר ציטטתי בעבר את הינלין שאמר שיש שני סוגים של פקידים. אלו שמחפשים עד שמוצאים את הסעיף שמאפשר לך לקבל מה שאתה צריך, ואלו שמחפשים עד שמוצאים את הסעיף שלא מאפשר לך לקבל מה שאתה צריך. הסוג הראשון הוא נדיר למדי, אבל כשמוצאים אותם צריך לומר להם כל הכבוד: כל הכבוד לאלון מתופעת טבע על שירות מעולה. יישר כח.

אם אתם חושבים כמוני, אני מזמינה אתכם להכנס לדף של החנות בפייסבוק ולומר להם מה אתם חושבים.

הועידה עסקה ב-34 נושאים, תחת הקטגוריות: כלכלי-חברתי, סביבה, חינוך, אזרחי ומדיני-ביטחוני. כבר בשלב ההרשמה נתקלתי בהתלבטות ראשונה. פניתי למארגני הועידה במייל ושאלתי הייכן יידון הקשר שבין שוק התעסוקה ובין מעמד האישה והשיוויון בתא המשפחתי. “שאלה טובה”, נענתי, “בשלב זה מועדף שולחן מעמד האשה, שבו בודאי יידון נושא  השוויון בין המינים. ואני מעביר את המייל שלך לאחראית במטה הועידה לתשובה.” קיבלתי את ההמלצה ונרשמתי לשולחן מעמד האישה (לתשובה אני עדיין מחכה). שאלת “איפה השולחן שלי” המשיכה ללוות אותי גם בהמשך.

הועידה התקיימה בחולון וכללה תמהיל מרתק של אנשים – מצעיר עד זקן, ותיקים וחדשים, גברים ונשים. גם חלק מחברי הסיעה הגיעו לועידה ועברו בין שולחנות הדיונים במהלכה. היה מוזר להגיע למקום עם כל-כך הרבה אנשים ולא להכיר אף אחד… אני לא מי-יודע-מה טובה במינגלינג.

הועידה נפתחה בנאומים שונים – אלוף במיל. עמוס ידלין דיבר על אתגרי הביטחון ופרופ’ אביה ספיבק על כלכלה חברתי. לבסוף התחלנו בדיונים – 1100 משתתפים ב-60 שולחנות עגולים (מרובעים). כל שולחן מנה 15 מקומות, ולכן חלק מהנושאים חולקו ל-2 או יותר שולחנות, שולחן מעמד האישה היה אחד מהם. 31 נרשמו לשולחן הזה. ביום הועידה התצטרפו עוד כמה, אבל מיעוט הגברים שנרשם לשולחן השתפן בינתיים ונפקד מהועידה, כך שהנוכחות היתה נשית טהורה. "גברים עדיין לא הבינו שמעמד האשה הוא נושא קריטי עבורם", אמרה על כך המנטורית של השולחן, גילי גופר. אני לא הייתי מחכה בציפיה לרגע שזה יקרה.

חלק גדול מהנושאים שעלו בדיון עסקו בהיבטים של תעסוקה, תקציב, חינוך ועוד. מצאנו את עצמנו מנסחות סעיפים שלכאורה לא היו כלל בתחום האחריות של שולחן מעמד האישה, כגון: “מפלגת העבודה תפעל לביטול חוק ההסדרים” או “הגדלת מספר הפקחים המפקחים על אכיפת חוקי העבודה”. מהר מאוד עלתה בשולחן השאלה האם נכון לדון בנושאים האלו בשולחן “מעמד האישה” או שמא צריך לדון בהם בשולחן “האדם העובד” וכד’. ואולי עצם קיום שולחן מעמד האישה מנציח את הבעיה? כנראה שצריך גם וגם – גם דיון בנושא שיפור מעמד האישה וגם נציגות שמוודאה חשיבה של שוויון מגדרי בכל מקום בו מתקיימים דיונים בנושאים אחרים.

נושא נוסף שתפס חלק משמעותי מהדיונים היה נושא הייצוג ההולם לנשים. אין שום התאמה בין 52 אחוזי הנשים באוכלוסיה ובין הייצוג בפועל במוסדות השלטון. ההמלצות שלנו כללו דרישה להבטחת ייצוג הולם ברשימות המפלגה לכנסת ולרשויות מקומיות  (AKA: שריון מקומות לנשים). אגב, הזכרתי את הטוהר הנשי בשולחן מעמד האישה – למותר לציין כי "הבעיה" הזאת לא חזרה לעצמה בשולחנות האחרים. למעשה, כשהלכתי לשירותים ראיתי (לראשונה אי פעם! בעולם! למעט אולי במשחקי כדורגל) שהתור בשירותים של הגברים ארוך מזה בשירותי הנשים, הוכחה שאין טובה ממנה לכך שאין ייצוג הולם לנשים במפלגה.

בתום שעתיים של דיונים ניסחנו את ההמלצות שהתגבשו ומנחות השולחן פרסמו אותן בדף הפייסבוק של הועידה. באמצע הדיונים ערכנו הפסקה קצרה, במהלכה נאמה סתיו שפיר. הנאום שלה היה יפה ומרגש מאוד בפשטות שלו, הזכיר לכולנו למה אנחנו שם ועודד אותנו לשים את שאריות הציניות בצד.

לא נשארתי עד הסוף. בתום הדיונים החלטתי שאני יכולה לוותר על נאומי הסיכום לטובת הסיכוי לתת לילדים שלי נשיקת לילה טוב לפני שהם הולכים לישון. וכך בהחלטה של אשה עצמאית העומדת ברשות עצמה, הברזתי מסוף הועידה. את הילדים הספקתי לראות, אבל לא שמעתי את נאומי הסיכום ולא קיבלתי תשובה לתהיה שליוותה אותי מתחילת הועידה – מה בדיוק תעשה המפלגה בכל ההמלצות שיצאו משולחנות הועידה?

מילה לסיכום למארגני הועידה: הארגון היה טוב, האוכל היה טוב, הצלחנו לקיים דיונים למרות הקושי האקוסטי של 1300 אנשים מדברים באולם אחד. גם ההכנות לועידה מבחינת הרישום ופרסום המידע ברשת היו מוצלחות. כדאי היה לתכנן את לוח הזמנים כך שיהיה יותר זמן לדיונים – שעתיים נטו לא היו מספקות לדעתי והיו נושאים רבים שלא הצלחנו לגעת בהם בכלל. היה נחמד גם לו היתה במקום תשתית תקשורת אלחוטית ושקעי חשמל לצד כל שולחן, אבל פרט לזה: כל הכבוד.

השנה החלטתי להתאים את ההגדה, ולו במעט, אלינו. בכל שנה אנחנו קוראים את ההגדה בגירסת הדילוגים: אנחנו מדלגים בין קטעים נבחרים וקוראים רק חלקים מסויימים מההגדה. ערכתי את ההגדה מחדש ולקחתי רק את הקטעים שאנחנו קוראים בכל שנה. הוספתי לה הרבה שירים של פסח, לטובת הצעירים שבחבורה שאוהבים מאוד את השירים ובמידה רבה חווים את העולם דרך שירים ומוזיקה. וכן הוספתי התייחסות לפסח כחג האביב ופסח כחג החירות. לצערי, לא ממש חוגגים את חג העצמאות בישראל: בעיקר מציינים את יום הזיכרון. רציתי לומר משהו על העצמאות והחירות של עם ישראל במדינת ישראל היום ואני חושבת שבמסגרת ההגדה של פסח זה מקום מצוין לומר זאת.

ההכנה של ההגדה המשפחתית היתה חוויה מעניינת בפני עצמה. קראתי הגדות קיבוציות ונוסחים אלטרנטיביים שונים, כגון ההגדה הרפורמית. מחלקן שאבתי רעיונות או השראה. מראש החלטתי שזו תהיה גירסת ביטא – על פי התגובות של המשפחה ועל פי התחושה שתהיה לי בסוף הסדר, אחליט איזה שינויים צריך לבצע בנוסח לקראת השנה הבאה. ואולי בכלל יהיה זה נוסח שישתנה כל הזמן. ימים יגידו. בינתים יש לי את הנוסח הזה, ומחר ליל הסדר.

אתם מוזמנים לדפדף בהגדה. מי שמעוניין להוריד אותה, מוזמן לפנות אלי במייל. הזכויות על שירים, תמונות וטקסטים שונים שייכים לבעלי הזכויות.

 חג שמח!

הפוסט הזה אינו תיעוד של הדיון כולו, אלא רק כמה דברים שרשמתי לעצמי:

חלק לא קטן מהדיון נסב סביב שאלות של פוליטיקה, מפלגות ובחירות. יחימוביץ’ מעריכה שהבחירות קרובות מכמה סיבות: ראשית, נתניהו יעדיף לקיים את הבחירות לפני הכהונה השניה של אובמה; שנית, היא מעריכה שלממשלה יהיה קושי להעביר תקציב ב-2013 מה שיגרום לנפילת הממשלה ונתניהו ינסה להמנע מכך; שלישית, כתב האישום נגד איווט ליברמן. היא מנהיגה את המפלגה כאילו הבחירות בפתח, למשל, מבחינת התארגנות לוגיסטית.

בעיניה המצב הטבעי הוא שתי מפלגות גדולות – ליכוד מול עבודה והיא תפעל לכך שמפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה והמרכזית בגוש השמאל. “אי אפשר להשפיע מהשוליים” ולכן כדי להשפיע צריך להפוך להיות מיינסטרים ולהיות בקונצנזוס. היא צופה שקדימה תתפורר, ומקווה שחלק גדול ממצביעי העבודה בעבר יחזרו להצביע אליה, וכמוהם גם מצביעים אחרים שלטענתה מפלגת העבודה היא המקום הטבעי עבורם. אל יאיר לפיד היא התייחסה כאל “מפלגת אווירה”, שכמוה יש לטענתה כמעט בכל מערכת בחירות. היא מקווה שהציבור הישראלי מפוכח מספיק כדי שלא לתת את קולו למפלגות אווירה כאלו, ולא לבזבז את קולו.

היא מכירה בכך שמפלגת העבודה התנהגה בעבר בצורה בעייתית, ובעיקר היא מתייחסת לתקופתו של ברק שהיתה כהגדרתה “שפל המדרגה”, בעיקר בגלל שהעבודה לא הפנימה את העובדה שאיננה מפלגת שלטון יותר. לשאלה האם תיכנס לקואליציה עם נתניהו השיבה יחימוביץ’ שלהיות באופוזיציה זו לא אידאולוגיה ורק מהקואליציה אפשר להשפיע, אבל לא בכל מחיר. הםא לא תסכים להכנס לקואליציה שבה לא ניתן יהיה להשפיע בנתיב המדיני ובנתיב הסוציאל-דמוקרטי.

אחד המשתתפים שאל אותה איך מסתדרת ההצהרה שלה בעבר שאינה רואה את עצמה כמועמדת לראשות הממשלה, עם רצונה להפוך את מפלגת העבודה למפלגה הראשונה בגוש השמאל. יחימוביץ’ הכחישה שאמרה זאת אי-פעם ואמרה שהיא בהחלט רואה את עצמה מועמדת לראשות הממשלה. עם זאת, היא אומרת, צריך להיות מחוברים למציאות והמציאות היא שהיום מפלגת העבודה חלשה והליכוד בראשות נתניהו חזק. המטרה שהיא מציבה היא להיות המפלגה השניה בגודלה בישראל כדי להוות משקל נגד לנתניהו, במטרה בהמשך להחליף את הממשל.

לגבי שיטת הממשל, היא מביעה התנגדות לעיסוק "האופנתי" כלשונה בנושא, שנובע לדעתה מתחושה של חוסר נחת ש”משהו לא בסדר”. אבל הבעיה בעיניה אינה בשיטה, שהיא אולי לא מושלמת אבל מספקת, אלא הבעיה היא במהות והתוכן. “זו לא הרצפה עקומה, זה הרקדנים שהם לא משהו”. את האנרגיה שמושקעת בשינוי השיטה צריך לדעתה להשקיע בדיון על התוכן. מעבר לזה, היא חושבת שלשנות שיטת ממשל בתקופה שבה לאיווט ליברמן יש השפעה פוליטית כל-כך גדולה, זה משחק מסוכן שעלול להסתיים בשיטה נשיאותית ובפגיעה אנושה בדמוקרטיה. פרגמטיות, כבר אמרנו?

רוב הדיון לא נגע כלל בסוגיות של כלכלה וסוציאל דמוקרטיה. (אולי זה מה שקורה כשכתבת מדינית מנחה את הדיון). כשכן עלה הנושא, יחימוביץ’ דיברה על כך שהכינוי “סוגיות חברתיות” מקטין את המשמעות, וכי מדובר בנושאים שיש להם משמעות לאומית ומוסרית וגם ביטחונית, כי לשאלה של חלוקת התקציב יש השפעה על החוסן הציבורי, והקטנת פערים בחברה תביא לחברה חזקה יותר. היא דיברה על בעיית הפערים ועל שליטי ההון שיחד עם מדיניות הממשלה הנוכחית מייצרים אווירה דרוויניסטית שבה החזק שועט קדימה והחלש ניגף לאחור, ובדרך מתרסק מעמד הביניים.

כשעלתה השאלה של עמדתה ביחס להתנחלויות, היא הסכימה עם כך שהקצאת כספים להתנחלויות באה על חשבון דברים אחרים בתקציב, אבל אמרה שאסור להסתכל על הנושא הזה בצורה נקודתית אלא בצורה כוללת יותר. נכון, היא אמרה, אני חושבת שבמסגרת הסכם שלום נצטרך לפנות התנחלויות, אבל העובדה שיש לשנות את המדיניות הקיימת אינה אומרת שצריך להתנער מהאחריות ההיסטורית כלפי המצב הקיים ובוודאי שלא לעשות בדרך דה-לגיטימציה לציבור שלם. לדעתה, בכל הקשור למדיניות הסוציאל-דמוקרטית, אין סיבה שהמתנחלים לא יהיו שותפים לתפיסת העולם שלה, שמתאימה מאוד להתישבות.

בנושא המדיני, היא תומכת בשתי מדינות לשני עמים ובמתווה קלינטון. לטענתה יש הסכמה ציבורית לרעיונות האלו ומה שדרוש הוא הנהגה ש”תבקיע את המהלך”. המטרה שלה היא להעצים את מפלגת העבודה ולהביא אותה לעמדת כח שתאפשר להשפיע על התהליך המדיני. כשנשאלה האם היא בעד או נגד תקיפה ישראלית באירן, היא התעצבנה ואמרה ששום אדם אחראי לא ישיב לשאלה כזו, ושהפטפטת הנוכחית מסוכנת לישראל. לדעתה לא השתנה דבר וכתמיד כל האופציות על השולחן, אבל האופציה הצבאית צריכה להיות תמיד האחרונה. אירן גרעינית היא לא בעיה ישראלית אלא בעיה בינלאומית, ואם ישראל תנסה לטפל בנושא הזה בעצמה, היא תהיה בבעיה. בינתיים צריך למצות את הסנקציות הכלכליות, שרק עשירית מהן מוצו עד כה ולפגוע בייצוא מאירן.

יחימוביץ’ נשאלה גם על סוגית המגדר – האם כאשה קשה לה יותר להנהיג ולקבל את אמון הציבור? אין ספק, היא ענתה, שיותר קל להיות גבר מאשר אישה. מספיק להסתכל על היקף היצוג הנשי בכנסת, הנמוך לעין שיעור מאחוז הנשים באוכלוסיה. נשים מחזיקות בפחות עמדות כח, פחות כסף. למעט האליטה המשפטית, באף אחת מהאליטות אין יצוג שווה לנשים. אפילו במקצועות נשיים, כמו הוראה, יש הרבה יותר גברים מנהלים. היא סיפרה שלעיתים קרובות אומרים שהבעיה היא ש“לא עשית תפקיד בטחוני” (במקום לומר לה "הבעיה היא שאת אישה") ושהיא משיבה שיש לה פגם גנטי – היא אישה – ופגם ביוגרפי – היא לא היתה גנרל. ולמרות זאת, היא חושבת שגם למי שלא עשה תפקיד של גרנל יש מה לתרום בתפקידי הנהגה ואף יש לו ערך מוסף.

אלתרמן טוענת שעל הורים להקדיש את אותה מידה של התעמקות ומחקר שהם מקדישים לבחירת עגלות וחתולים, גם להחלטה האם לחסן את ילדם. אכן, חשוב לקבל החלטות בצורה שקולה ומודעת, בכל תחום שהוא, כולל מתן חיסונים.

מנגד, המאמר משובץ בהפחדות: "אתם מכירים הורים שיסכימו למסור את הילדים שלהם לניסויים רפואיים?" או "לא פעם יצא לי לשמוע אמהות שאמרו לי: 'אם הייתי יודעת מראש מה שאני יודעת היום, לא הייתי מחסנת'". משפטים שפרט לאווירת האימה שהם משרים, אין מאחוריהם דבר.

אלתרמן מפנה את הקוראים למספר מקורות מידע, כדי שילמדו ויוכלו לקבל החלטה שקולה. למעט משרד הבריאות, עלה התאנה שלה, כל המקורות שאליהם היא מפנה הם מקורות של מתנגדי חיסונים מוצהרים. אחד המקורות אפילו מציע לכם להשתמש בחיסונים הומאופתיים, הצעה שגורמת לי להרהר בעצב כמה יומרנות מסוכנת יש בתחום הזה. משום מה נעדר מהרשימה אתר חיסונים של בי”ח וולפסון, שהוא האתר המפורט והמבוסס ביותר בתחום בישראל. אני מצטרפת להמלצה של אלתרמן ואומרת: תקראו! תשקלו! אבל תקראו מידע שנכתב ע"י מישהו שעסק כל חייו במחקר יסודי ורציני בנושא, ומבין משהו ברפואה.

אז למה יש כזו התנגדות לחיסונים?

חיסון הוא טיפול שניתן לאדם בריא. כמו ביטוח רכב, צריך להבין שקיימים סיכונים מסויימים שסביר שיתרחשו, ושהקדמת תרופה למכה, גם אם לא ברור האם זה בכלל יקרה לך, עדיפה על התמודדות עם האירוע כשיתרחש. כשמדובר על תאונה, העלויות של תיקון הרכבים המעורבים בתאונה עלולות להיות גבוהות ביותר, בסדרי גודל יותר גבוהות מאשר הסכומים שמשולמים לביטוח. עדיף לשלם לביטוח במשך שנים, מאשר פעם אחת להיות בתאונה ולהצטרך לממן את הכיסוי מכסך.

ילד חולה בחזרת. חסכתי לכם תמונות יותר קשות. המקור: וויקיפדיה

כך גם במקרה של החיסונים: אדם בריא צריך לקבל טיפול רפואי למרות שהוא אינו חולה והוא אינו מסוגל להעריך את הסבירות שיהיה חולה. בעידן שבו כמעט כל האוכלוסייה מחוסנת וחיסון העדר מגן על כולנו (הסברים מיד), מעטים האנשים שבאמת יודעים איך נראה ילד חולה שעלת, חזרת או פוליו, ואיזה מוות נוראי או פגיעה גופנית קשה עלולות לגרום המחלות האלו.

האופן שבו פועל חיסון הוא תעלומה עבור אנשים רבים. החיסון הוא שיטה לחיזוק המערכת החיסונית של הגוף (זהירות, הסבר פשטני לפניכם). החיסון הפעיל, סוג החיסון העיקרי בו משתמשים היום, מכניס לגוף את גורם המחלה כשהוא מפורק או מומת או מוחלש, ומאפשר למערכת החיסונית להכיר אותו ולהיות מוכנה להילחם בו, במקרה של חשיפה למחלה עצמה. ככה מרוויחים הגנה מפני המחלה מבלי הסיכון שבמחלה עצמה.

רכיבי המערכת החיסונית הן לא משהו שאפשר לראות בעין. אי אפשר לדעת האם החיסון עובד או לא עובד. באווירה המעורפלת הזו, כשהסיכונים מהמחלות אינם ידועים ואופן פעולתו של החיסון אינו פועל, מאוד קל להכניס דיסאינפורמציה, תיאוריות קונספירציה ופסאודו-מדע.

בשנת 1998 פרסם אנדרו וייקפילד מאמר שבו טען ש-12 ילדים פיתחו תסמינים של אוטיזם בעקבות קבלת חיסון MMRV (חצבת, חזרת, אדמת ואבעבועות רוח). מחקרים רבים שבוצעו בשנים שאחר כך לא הצליחו לשחזר את הממצאים, אולם פרסום המחקר יצר תנועת התנגדות חזקה מאוד לחיסונים. במדינות מסוימות אף הופסק מתן החיסון, דבר שלא השפיע על רמת מקרי האוטיזם שאובחנו במדינה. בשנת 2004 פורסמו ניירות עמדה של המרכז לבקרת מחלות, משרד הבריאות הבריטי והמכון הרפואי של האקדמיה הלאומית למדעים, לפיהם אין שום הוכחה לקשר בין אוטיזם לחיסונים. ב-2010 משך כתב העת את המאמר מפרסום, אחרי שנמצא שוייקפילד רימה ושיקר. ב-2011 התברר כי הוא זייף את ממצאי המחקר. רשיונו נשלל.

חשוב להבין איך פועל מדע: כאשר מישהו מבצע מחקר ומפרסם ממצאים, זה לא מספיק כדי להוכיח משהו. תמיד יבוצעו מחקרים נוספים שיחזרו על הניסוי וינסו לשחזר את התוצאה ולאתגר אותה מהיבטים שונים. רק כאשר מספיק מחקרים, שעשויים נכון, מגיעים לתוצאות שתואמות זו לזו, אז אפשר לומר שתיאוריה מסוימת אכן מבוססת. במחקר רפואי השיטה עוד יותר נוקשה ומחמירה (וטוב שכך).

סיבוב הפרסה המדעי שהתרחש במקרה של אוטיזם וחיסונים לא הפריע כלל לתנועת האנטי-חיסונים. הטענה שיש קשר בין חיסונים לאוטיזם ממשיכה להתנוסס, בלי קשר לגוף המחקרים שבוצעו בתחום. הטענה לגבי שימוש בכספית בחיסונים, אינה לוקחת בחשבון שמדובר בכמויות כ”כ זעירות, שהגוף עשוי לקלוט אותם גם ממקורות אחרים. ועוד ועוד.

השיקול המרכזי שאף אחד לא דן בו, הוא נושא הסיכונים. בהיבט האישי, צריך לשקול את הסיכון שיש בקבלת החיסון עצמו, לעומת הסיכון באי-קבלת החיסון – הן סיכון מהמחלה והן סיכון מהטיפול במחלה או סיבוכים שלה. למשל, מה הסיכונים בשימוש באקמול. המחקרים שבוצעו בנושא מראים שהסיכון מקבלת חיסון קטן בהרבה. נכון, הסטטיסטיקה לא מעניינת כשמדובר בסיכוי לפגיעה בילד שלי. אבל הסיכון לפגיעה ממחלה קיים גם קיים, אפילו אם לא רואים אותו.

יש פה גם היבט ציבורי. הזכרתי קודם את חיסון העדר, הגנה שמתקבלת כאשר רוב האוכלוסייה מחוסנת, והסיכוי שהמחלה תוכל לעבור ולהדביק פרט בקבוצה שאינו מחוסן קטן בהרבה, ולכן הסיכון עבור אותו הפרט קטן משמעותית. חיסון העדר חשוב מאוד עבור חלקים באוכלוסייה המוגדרים כקבוצות סיכון: תינוקות צעירים שטרם חוסנו, קשישים ואנשים חולים שהמערכת החיסונית שלהם נפגעה (למשל מי שעוברים טיפולי כימותרפיה). ככל שכמות האנשים המחוסנים תקטן, כך תהיה כל האוכלוסייה בסכנה גדולה יותר כיוון שלמחלה תהיה דרך להפיץ את עצמה.

זה הדבר שהכי מרגיז אותי במאמרים כאלו. היום  קל להמליץ למישהו לא להתחסן, ממילא הוא מוגן ע”י חסינות העדר. אבל ככל שיהיו יותר הורים שיחליטו לא לחסן את ילדיהם, כך כל האוכלוסייה תהיה בסכנה. כשאור אלתרמן מחליטה לא לחסן את הילדה שלה, היא מסכנת גם את הילדה שלי.

לא רבים מבינים איזו פריצת דרך רפואית מדהימה הביאו החיסונים. אם בעבר ילדים לא קיבלו בכלל שם עד גיל שנתיים או שלוש, כי הסיכויים שימותו קודם ממחלה היו גבוהים כל כך, היום ילדים גדלים ומתפתחים בביטחה. החיסונים היו אחד הגורמים המשמעותיים שהביאו אותנו לכך. קשה לי להבין את ההתנגדות והדחייה של כל הממסד הרפואי והמדעי שפעל כל השנים, בצורה זהירה ושיטתית, כדי להביא אותנו לכך.

אני מזמינה את אור אלתרמן ודומיה לעבור לגור בעולם שבו אין חיסונים (או אולי רק חיסונים הומיאופתיים…), אין תרופות (הרי אותו ממסד רפואי אחראי לכך), אין מים זורמים וסבון (היי, גם זה לא טבעי), ולראות עד כמה זה מוצא חן בעיניהם. אם תשרדו, נסכים לקבל אתכם בחזרה. בינתיים, אל תפגעו בילדים שלנו. תודה.

החיבור בין המחסור הכרוני בזמן, מעל שעתיים “מתות” כמעט כל יום על הכביש, והעובדה שגמרתי לשמוע את כל הפרקים של “עושים היסטוריה”, הביאו אותי לעשות מנוי ב-audible.com ומאז הנסיעות היומיות המתישות נראות אחרת. זה עדיין בזבוז זמן מטורף, אני עדיין מותשת מהן – נפשית ופיזית – אבל לפחות יש משהו קטן שאני יכולה לצפות לו בדרך.

בזכות ההקשבה לספרים אני מסוגלת למה שבעבר לא הצלחתי – לעקוב אחר עלילות נפרדות של שני ספרים ולהנות מכך. שכן בבית, כשאני קוראת, זה לא הספר שאני בדיוק שומעת בנסיעה, אלא ספר פיזי (או אלקטרוני) אחר, מהסוג שקוראים עם העיניים.

גם השיקולים בבחירת ספר הם אחרים. העטיפה כבר לא משחקת תפקיד יותר. אבל קריין מוצלח הוא חיוני להנאה. עד כדי כך שכבר קרה לי שרכשתי ספרים ואחרי 20 דקות הפסקתי להאזין, עד כדי כך זה היה בלתי נסבל. A dance with dragons היה דוגמא מובהקת – ספר יקר יחסית ששמחתי מאוד לקנות אותו, ושכחתי להאזין לדוגמא כדי להתרשם מהקריין. הוא היה כל כך מעצבן והאופן בו הקריא את הדמויות האהובות עלי היה שונה כל כך מהאופן שבו אני דמיינתי אותן, שזה היה בלתי נסבל. היום אני קוראת את הספר, לאיטי, בקינדל.

מקרה מעצבן אחר שקרה לי לאחרונה היה כשהתברר לי שבסדרת ספרים ארוכה הוחלפו הקריינים וכל ספר בסדרה נקרא ע”י קריין אחר. גרוע מכך, הקריין של הספר השני היה כל כך גרוע שהדירוג של הספר (שהוא כנראה מוצלח כשלעצמו) צנח דרמטית. ויתרתי, כמובן.

אבל יש גם קריינים מוצלחים, שמצליחים להעביר את רוח הספר, לתפוס בדיוק את הניואנסים של כל דמות ולעיתים אף קריינים שבזכות הקריאה שלהם מצליחים לשפר את הספר ולהפוך את חויית ההאזנה לעוד יותר מהנה.

כל ההקדמה הארוכה הזו, כדי לספר לכם על הספר הנפלא שגמרתי לשמוע הבוקר בדרכי למשרד. ספרה של ארין מורגנשטרן  The Night Circus. הספר לא יצא בעברית ואין לי מושג מי יתרגם ויוציא אותו, אבל זו תהיה שטות שלא לעשות את זה. הספר הזה הוא – במילה אחת – קסום. אבל אני לא מתכוונת לקסום במובן של “יום קסום”, על הדילול שהמילה הזו עברה. אני מתכוונת לכך שהוא לא רק ספר על קסם, אלא ספר שכל כולו קסם.

העלילה, סגנון הכתיבה, הרגש, התפאורה המתוארת בפרטי פרטים. כל מילה, כל סצינה, כל דמות נושאת איתה סוג של קסם והשילוב בניהם הוא פשוט סוחף. הספר מתאר קרקס מסתורי ומיוחד, אשר יותר משהוא פשוט קרקס, הוא מהווה זירה לתחרות על רקע יריבות בין שני קוסמים. בעיקר, יותר מכל, זהו סיפור על אנשים ורגשות והוא סיפור מאוד רומנטי.

כדי להשלים את הקסם, קורא את הספר ג’ים דייל המופלא, קריין שפגשתי לראשונה כשהאזנתי לספרי הארי פוטר. נהדר.

כשהייתי באמצע הספר, דיברתי עם הבחור שהמליץ לי על הספר מלכתחילה, וחלקנו חוויות. “אני שומע אותו במקטעים”, הוא הודה. “אני לא רוצה שהוא יגמר”. אני מבינה לליבו. לא יודעת מה אוכל לשמוע עכשיו, שלא יהיה אפרורי ושחוק. איזה מדע בדיוני hard core, אני חושבת, שלא יתיימר אפילו להידמות.

לאחרונה השמיכה זכתה בשם: "השמיכה הרגילה". כן, אני יודעת, אבל יעל עוד קטנה ולא מבינה מהי אירוניה. השמיכה הרגילה נראית, כצפוי, כמו סמרטוט רצפה, ועם הזמן הופכת דקה ומרוטה יותר.

מצבה הרעוע של השמיכה בצירוף הקשר החזק שיש ליעל כלפיה, הביאו אותי לחפש שמיכה דומה נוספת. התקווה – הקלושה מעט – היא שיעל תסכים לקבל אותה כשמיכה חלופית, למקרי חירום כגון “שכחנו את השמיכה הרגילה בגן” או “אי ברירה, צריך כביסה”. בדיעבד, כנראה שהאסימון נפל לי מאוחר מדי. בערך שנתיים מאוחר מדי.

שעתיים וחצי של חיפושים באינטרנט הביאו אותי למסקנה העגומה ששמיכה כזו אין עוד בנמצא. אזלה. נגוזה. כבר עמדתי לוותר כשלפתע, בהבזק השראה, גיליתי שיש שמיכה דומה מאוד מאותו בד ובאותו עיצוב, אבל עם פרצוף של מיקי מאוס. הזמנתי. הייתי מזמינה שתיים, אבל זו היתה האחרונה במלאי. בכל העולם, כנראה.

היום השמיכה נחתה בביתנו: רכה, נעימה ובוהקת. הבוהק שלה רק הדגיש עם איזו סחבה היא מסתובבת כל היום. ערכנו ליעל היכרות עם השמיכה החדשה והיא הגיבה בהתרגשות מהולה בחשדנות ובחנה אותה בעניין. כשעמית הצעה לה שתיקח אותה איתה במקום השמיכה הרגילה, היא עקמה פרצוף ולבסוף התרצתה: “ביחד”. וכך היה. הפעוטה מסתובבת ברחבי הבית כשערימת מצעים שלמה בידיה. בלילה במיטה היא אמרה לי “זאת לא שמיכה רגילה, זו שמיכה רגילה מיקי מאוס”. שיחקה לו קצת באוזניים וזרקה את השמיכה הצידה. המממ.

הבוקר דחפתי את השמיכה החדשה לכביסה. אולי אם היא תקבל את הריח של הבית, יעל תסכים להתייחס אליה כאל יותר מקוריוז. אני מקווה שלא אזדקק לאמצעים קיצוניים יותר, כמו לזרוק אותה לפני מכונית נוסעת ולתת לכלבה לשחק איתה לפני הכביסה הבאה.

חסר סיכוי, מה?

עכשיו יש לי ערימה יפה של מאמרים שאני צריכה לקרוא, למיין ולסווג. ואז לשבת ולכתוב כמובן. נזכרתי בפוסט שקראתי אצל איילת עוז שכתבה על כלים שימושיים לתלמידת המחקר. ההסברים של איילת לגבי הצורך בארגון המידע הביבליוגרפי החל מהרגע הראשון נשמעו מאוד משכנעים, ומבט על כמויות המאמרים שאספתי (שהם כנראה רק קצה קצהו של הקרחון), שכנעו אותי שלפני כל דבר אחר, אני צריכה לבחור לעצמי כלי לניהול ביבליוגרפי.

הדרישות היו: תמיכה בעברית, אפשרות לארגן ולתייג את המאמרים, אפשרות להוסיף הערות, יצירת רשימות ביבליוגרפיות, תמיכה בייצוא (אם אחליט בכ”ז להחליף כלי אחרי שכבר אתחיל להזין את המידע). מתוך כלים שונים שהכרתי (רובם מוזכרים בפוסט של איילת או בתגובות אליו), בחרתי את Mendeley.

מדובר באתר אינטרנט שמאפשר להרשם ולייצר רשימות ביבליוגרפיות, וכן לשתף אותן עם משתמשים אחרים. בנוסף (ופה החלק החשוב) יש להם תוכנה בשם Mendeley Desktop שהיא חינמית ומספקת את כל הדרישות שלי, כולל חיבור ל-word וממשק מעולה לקריאת מאמרים תוך כדי סימון, הוספת הערות ורישום הערות משלי תוך כדי. כשמצרפים לו PDF של מאמר, הוא יודע לשלוף את המידע הרלוונטי מתוכו ולפרק אותו למבנה הנכון ואף להתחבר למאגרים אחרים ברשת כדי להשלים נתונים. לא אומר שהוא מושלם, אבל עושה רושם ממש ממש טוב.

אתמול כבר הספקתי להזין פנימה את כל המאמרים שמצאתי עד כה. תייגתי את כולם “לקריאה” ואני עוברת עליהם בצורה שיטתית, מעריכה לגבי כל מאמר האם הוא רלוונטי ואם כן אני מתייגת את הנושאים שלגביהם הוא מתאים, מוסיפה הערות לעצמי, שאזכור בשלב הכתיבה ומשלימה פרטים ביבליוגרפיים במידת הצורך.

הסינון לפי תגיות או לפי מחברים מאוד נוח בעיני. לצערי, בדומה לתוכנות ושירותים רבים שמשתמשים בתגיות, אין אפשרות לצפות בכל מה שאין לו תגית, וכך אם שכחתי לתייג מאמר “לקריאה” כשהכנסתי אותו, יש חשש שאפספס אותו בדרך.

עוד תכונה שחסרה לי היא היכולת להוציא דו”ח של פריטים ביבליוגרפיים, כולל ההערות שלהם. אמנם ניתן לייצא את המידע בפורמטים שונים, כולל XML, לצורך ייבוא לכלים נפוצים אחרים בתחום. אבל אני הייתי רוצה דו"ח נוח לשימוש (במבנה word למשל…) במבנה של ציטטות בלבליוגרפיות ששם דגש על ההערות שרשמתי והתיוגים שלי.

עוד יתרון הוא העובדה שהמידע למעשה שמור בענן, מה שמאפשר לעשות כל מני דברים נחמדים, בין היתר לגשת למידע באמצעות אפליקציות לנייד. הבעיה היחידה היא שאין להם אפליקציה לאנדרואיד. אני אצטרך להסתפק במחשב בינתיים.

ועכשיו נשאר רק לעבוד…