סדר, צריך להיות

2 תגובות

בשבוע שעבר השלמתי פיילוט של המחקר, עם אחד מהמתנדבים שלי (תודה!), ואני מוכנה לכתוב את הצעת המחקר. שיטה כבר יש לי, עכשיו נשאר כל השאר ובעיקר רקע תיאורטי מסודר. ההרגשה היא קצת כמו reverse engineering – אני יודעת מה אני רוצה לומר, ועכשיו אני צריכה למצוא את התמוכין לכך בספרות המחקרית. החלק המסובך ביותר היה למצוא את המינוחים המקובלים, כיוון שיש נושאים שאני מכירה בשם מסויים מהעולם המקצועי אבל מוגדרים אחרת בעולם האקדמי, ויש מונחים שאני מכירה רק בעברית והייתי צריכה לאתר את השם האקדמי המקובל עבורם באנגלית. בנוסף פיתחתי מיומנות באיתור עותקי PDF של מאמרים שלכאורה לא הייתי אמורה להיות מסוגלת להגיע אליהם, ואנשים טובים שיתפו ברשת בשם החופש האקדמי.

עכשיו יש לי ערימה יפה של מאמרים שאני צריכה לקרוא, למיין ולסווג. ואז לשבת ולכתוב כמובן. נזכרתי בפוסט שקראתי אצל איילת עוז שכתבה על כלים שימושיים לתלמידת המחקר. ההסברים של איילת לגבי הצורך בארגון המידע הביבליוגרפי החל מהרגע הראשון נשמעו מאוד משכנעים, ומבט על כמויות המאמרים שאספתי (שהם כנראה רק קצה קצהו של הקרחון), שכנעו אותי שלפני כל דבר אחר, אני צריכה לבחור לעצמי כלי לניהול ביבליוגרפי.

הדרישות היו: תמיכה בעברית, אפשרות לארגן ולתייג את המאמרים, אפשרות להוסיף הערות, יצירת רשימות ביבליוגרפיות, תמיכה בייצוא (אם אחליט בכ”ז להחליף כלי אחרי שכבר אתחיל להזין את המידע). מתוך כלים שונים שהכרתי (רובם מוזכרים בפוסט של איילת או בתגובות אליו), בחרתי את Mendeley.

mandeley2

מדובר באתר אינטרנט שמאפשר להרשם ולייצר רשימות ביבליוגרפיות, וכן לשתף אותן עם משתמשים אחרים. בנוסף (ופה החלק החשוב) יש להם תוכנה בשם Mendeley Desktop שהיא חינמית ומספקת את כל הדרישות שלי, כולל חיבור ל-word וממשק מעולה לקריאת מאמרים תוך כדי סימון, הוספת הערות ורישום הערות משלי תוך כדי. כשמצרפים לו PDF של מאמר, הוא יודע לשלוף את המידע הרלוונטי מתוכו ולפרק אותו למבנה הנכון ואף להתחבר למאגרים אחרים ברשת כדי להשלים נתונים. לא אומר שהוא מושלם, אבל עושה רושם ממש ממש טוב.

mandeley1

אתמול כבר הספקתי להזין פנימה את כל המאמרים שמצאתי עד כה. תייגתי את כולם “לקריאה” ואני עוברת עליהם בצורה שיטתית, מעריכה לגבי כל מאמר האם הוא רלוונטי ואם כן אני מתייגת את הנושאים שלגביהם הוא מתאים, מוסיפה הערות לעצמי, שאזכור בשלב הכתיבה ומשלימה פרטים ביבליוגרפיים במידת הצורך.

הסינון לפי תגיות או לפי מחברים מאוד נוח בעיני. לצערי, בדומה לתוכנות ושירותים רבים שמשתמשים בתגיות, אין אפשרות לצפות בכל מה שאין לו תגית, וכך אם שכחתי לתייג מאמר “לקריאה” כשהכנסתי אותו, יש חשש שאפספס אותו בדרך.

עוד תכונה שחסרה לי היא היכולת להוציא דו”ח של פריטים ביבליוגרפיים, כולל ההערות שלהם. אמנם ניתן לייצא את המידע בפורמטים שונים, כולל XML, לצורך ייבוא לכלים נפוצים אחרים בתחום. אבל אני הייתי רוצה דו"ח נוח לשימוש (במבנה word למשל…) במבנה של ציטטות בלבליוגרפיות ששם דגש על ההערות שרשמתי והתיוגים שלי.

עוד יתרון הוא העובדה שהמידע למעשה שמור בענן, מה שמאפשר לעשות כל מני דברים נחמדים, בין היתר לגשת למידע באמצעות אפליקציות לנייד. הבעיה היחידה היא שאין להם אפליקציה לאנדרואיד. אני אצטרך להסתפק במחשב בינתיים.

ועכשיו נשאר רק לעבוד…

מי אני ומה שמי

4 תגובות

    “אם אתה משתמש באינטרנט חינם, אתה לא הלקוח, אתה המוצר.”

המשפט הזה חתם את ההרצאה המצויינת של דב אלפון, שפתחה את כנס UPA היום. שמעתי והנהנתי בעצב, כי התמונה שצייר דב די משכנעת, וגורמת לי להודות שמה שכתבתי בשבוע שעבר על מחיקת היכולות החברתיות של google reader,נובע מתמימות רומנטית.

גוגל פלוס מקרטעת, או אולי יש לומר – מתרסקת. יש בה כיום 40 מליון רשומים, רבים מהם אינם נכנסים שוב לרשת אחרי 4 ימים. אבל האם באמת מדובר בכשלון? דב אלפון טוען שזה כשלון רק אם מניחים שהמטרה של גוגל היא הקמת רשת חברתית. לטענתו, מטרתה של גוגל היא להקים את מאגר הזהויות הגדול בעולם, כדי שיוכלו לדעת תמיד מי הזהות האמיתית שלי, מיהם החברים ומהם תחומי העניין שלי, כדי לעשות שימושים מסחריים שונים בזהות שלי.

גוגל לא לבד בעסק הזה כמובן, גם פייסבוק וגורמים אחרים מעוניינים באותו מידע ויש להם דרכים שונות להשיג אותו*: מזמינים אותנו למצוא את החברים שלנו ברשימת הכתובות או הטלפונים שלנו (ובדרך שומרים את רשימת הטלפונים); מספקים לבעלי אתרים אפשרות לנהל את מאגרי המשתמשים שלהם באמצעות רישום עם זהות הפייסבוק/טוויטר/גוגל פלוס שלנו; שומרים תמונות ותכתובות וכו’.

פייסבוק מוכרת את המידע שהיא אוספת עלינו ועל אנשים שקרובים אלינו (גם אם הם לא רשומים בפייסבוק…) ומוכרת אותו לגופים מסחריים שונים. גוגל משתמשת בו כדי לייצר פרסונליזציה יעילה יותר ויותר של מנוע החיפוש ובעזרתה למקד טוב יותר את הפרסומות שאתם מקבלים.

 

לא בטוח שזה דבר רע כל כך, שיודעים עלינו כל-כך הרבה, אומר אלפון, ואם אנחנו מקבלים את נכונות המשפט שכתוב למעלה, אז נצטרך להחליט האם אנחנו משחקים את המשחק כמו שהוא, או מוותרים ויוצאים לגמרי מהמשחק*. המשמעות האפקטיבית של התהליך הזה, היא שאנחנו מופיעים תמיד במרחב תחת הזהות האמיתית שלנו. היכולת שלנו להזדהות באמצעות כינוי ולא שם אמיתי, הולכת ונעלמת.

בעבר, היינו יכולים להזדהות ברשת תחת כינויים שונים ולמעשה לנהל חיים באינטרנט תחת זהויות שונות ובמקביל מבלי שיהיה שום קשר בניהם. במהלך העשור שהחל בשנת 1997, השתתפתי בקהילות שונות באינטרנט תחת שלוש זהויות אנונימיות לפחות, כל אחת מהן שונה מאוד מאחותה (זהות אנונימית היא זהות שאי אפשר לקשר אלי, לפחות לא בקלות). זה לא שהעמדתי פנים שאני מישהו שונה ממי שאני באמת, אלא שלכולנו יש פנים שונים באישיותנו, וכל אחת מהזהויות האינטרנטיות שלי אפשרה לי להציג פן אחר באישיות שלי. גם הבלוג הראשון שפתחתי (בעצם השני, אבל את הראשון אני לא סופרת) היה תחת זהות אנונימית.

עם השנים מצאתי שהתחזוקה של זהויות אנונימיות מעייפת במידה רבה. תחזוקה של כמה זהויות אנונימיות במקביל היא עוד יותר מעייפת. אבל בעיקר, ברגע שהסכר נפרץ וכבר לא היתה הפרדה כל כך חדה בין העולם שנמצא באינטרנט והעולם ה”אמיתי”, זה הפך מאוד מגביל. בשנת 2008 ויתרתי על האנונימיות ופתחתי בלוג ראשון בזהות אמיתית, במקביל לשימוש אינטנסיבי יותר ברשתות חברתיות שונות.

זה נחמד לכתוב ולהיות בקשר עם אחרים בזהותי המלאה. זה מאפשר לי להתנהל בו זמנית ברשת ומחוץ לה ולהיות בקשר עם אנשים בכל הממדים האלו. מצד שני, העולם של הזהויות האמיתיות מחייב אותנו לבחור איזה פנים באישיות שלנו אנחנו רוצים להציג. התוצאה, עבורי ועבור אנשים אחרים שאני מכירה, היא זהות וירטואלית קצת שטוחה, כיוון שאנחנו מוותרים על פנים מסוימים באישיות שלנו שלא מתיישבים טוב זה עם זה.

כשפתחתי את הבלוג הזה קיבלתי החלטה לנסות ולשלב כמה צדדים באישיות שלי במקום אחד. כפי שהכותרת של הבלוג הזה מעידה, אין פה מיקוד. אני אולי משלמת על זה מבחינת קהל הקוראים שלי, כיוון שמי שמתעניין בהורות לאו דווקא יתעניין בטכנולוגיה, ומי שמתעניין בתזונה לאו דווקא יתעניין במדע, אבל אני חושבת שהרווח מבחינתי עולה על ההפסד.

 

* כאן אני חייבת לציין שכמו אחרים, גם אני הייתי מוכנה לשלם עבור שירותים שונים תמורת פרטיות גבוהה יותר, אבל כמובן אין כזו אופציה.

הפעם זה כאב

2 תגובות

אני משתמשת בשירותי ענן שונים של גוגל כבר שנים. ג’ימייל מיומו הראשון (טוב, השני. לקח לי 24 שעות לקבל הזמנה), google docs, גוגל פלוס לאחרונה והדפדפן החביב עלי הוא כרום. בדרך כלל אני מרגישה שהממשקים שלהם וההתנהלות שלהם מצליחים למצוא את האיזון בין שימושיות גבוהה והתאמה לצרכים של קהל יעד שהוא לא רק הבסיסי ביותר, אבל לא מתחכם.

אחד השירותים החביבים עלי, וזה שפתח בפני אופקים רחבים מאוד היה google reader. גוגל רידר לא היה רק קורא RSS שאפשר לי לעקוב אחרי מאות מקורות מידע. הוא היה בראש ובראשונה יישום חברתי. עוד לפני שהרגשתי בבית בפייסבוק, יכולתי בגוגל רידר לשתף פוסטים ולינקים עם אנשים שונים, ולעקוב אחרי המלצות הקריאה של חברים וסתם אנשים מעניינים (שבדר”כ הכרתי דרך אלו שעקבתי אחריהם ברידר).

אני כותבת בלשון עבר, כי השבוע גוגל ביטלה את כל הדברים שהפכו את גוגל רידר ליותר מאפליקציה בסיסית לקבלת עדכונים. גוגל עדכנה את ממשק המשתמש של הרידר והתאימה אותו למראה החדש (והלא ממש מוצלח, לטעמי, אבל נתרגל). בדרך היא חסמה את כל הפיצ’רים החברתיים שהיו בו, ביטלה את האפשרות לשתף או לעקוב אחר שיתופים של אחרים.

איך אני אמורה לשתף מעכשיו? דרך גוגל פלוס, כמובן. לא שזה כל כך פשוט, כי איפה שהיה קודם כפתור share נמצא עכשיו האייקון של גוגל פלוס, אבל הוא לא מבצע שיתוף לגוגל פלוס. לא, שיתוף לגוגל פלוס אפשרי רק אחרי שלחצתי על ה+. מי שרוצה לשתף לינק כדי לכתוב כמה הוא מטופש מבלי לתת לו את ה"לייק" הגוגלי צריך לעבוד יותר קשה.

העובדה שכבר בניתי איזשהו מאגר של קשרים ומקורות שיתוף שעכשיו נעלם, היא הבעיה שלי. אני מוזמנת לחפש אותם בגוגל פלוס. אם הם שם. אם הם משתפים שם. את הרגלי השימוש שרכשתי ופיתחתי, אני מוזמנת לזרוק ולפתח חדשים.

בעצם גוגל עשו פה חצי עבודה. מצד אחד הפכו את גוגל רידר לנכה מבחינת פונקציונאליות. מצד שני לא נתנו אלטרנטיבה ממשית לצריכה של שיתוף מידע ממוקד, אלא רק בתוך זרם של עדכונים חברתיים שעשויים כלל לא לעניין אותי.

המהלך הזה נעשה במטרה לחזק את גוגל פלוס, אבל אני בכלל לא בטוחה שזה מה שיקרה. לפי הפוסט של עירא מאתמול, יש סיכוי שזה אפילו יחליש את גוגל פלוס, כיוון שהתחושה העיקרית של משתמשים ותיקים ורציניים בפלטפורמה היא של פגיעה באמון, פגיעה באותו חוזה בלתי כתוב בין נותן השירות והמשתמש: אנחנו נשתמש וניתן לכם את הפעילות שבזכותה אתם מייצרים רווחים. אתם תהיו קשובים לרצונות שלנו, תספקו לנו את היכולות שאנחנו רוצים ולא תפגעו במידע או בשימושיות של השירות.

והם פישלו. ואין שום ערובה שלא יפשלו באותה צורה גם בגוגל פלוס. אז עזבו, אנחנו נמצא פלטפורמה אחרת.

כל הסיפור הזה הביא אותי לחשוב על העולם שבו אינטראקציות חברתיות מתבססות על פלטפורמות עסקיות פרטיות. יותר ויותר מהמציאות שלנו מתקיימת בסביבה וירטואלית, אבל אין בה מספיק אזורים ניטראליים שבהם אני יכולה להתקשר עם אנשים או לפעול בצורה טבעית ונוחה מבלי להיות תלויה בחסדיהם של חברות ותאגידים. איך היינו מרגישים אם גם בעולם הפיזי שלנו הדברים היו מתנהלים ככה?

איך ילדים מוצאים מידע ברשת – בעיה ו(התחלה של)פתרון

13 תגובות

בשבוע שעבר עמית שאלה את בעלי שאלה, והוא (שהיה עסוק) הציע לה ללכת לבדוק באינטרנט. כשהגעתי הביתה מצאתי ילדה מתוסכלת שניסתה לחפש מידע דרך גוגל ולא מצאה כלום. בערב אמר לי בעל מתוסכל לא יותר, שהוא לא מבין למה עמית מתעקשת לשאול אותו ולא מחפשת בעצמה באינטרנט.

בעצם, זה לא כל כך פשוט לחפש באינטרנט, כפי שאפשר אולי לחשוב. תחשבו מה היתה עמית אמורה לעשות:

1. לתרגם את השאלה שלה (המעט ערטילאית) למילות חיפוש

2. לבצע את החיפש

3. להעריך את התוצאות – האם הן מתאימות? אולי צריך לשנות את מילות החיפוש?

4. לבחור תוצאות חיפוש רלוונטיות ולהעריך את איכותן – האם המידע אמין? איכותי?

5. לקרוא את המידע ולהבין ממנו את התשובה לשאלה

 

וכל זה, מבלי שהתחלנו לדבר על סיכום ואינטגרציה של המידע ואיך נכון להשתמש בו (ולשמור על זכויות יוצרים תוך כדי). לא כל כך פשוט עבור ילדה שעוד לא בת 12, ואני מכירה גם כמה מבוגרים שלא ממש יודעים איך לעשות את זה…

הילדים שלנו אמנם נולדו עם העכבר ביד, אבל זה לא אומר שהם נולדים עם המיומנויות האלו, שבעיני הן מיומנויות בסיסיות עבור כל מי שהוא חלק מחברת מידע (למען הסר ספק, העולם המערבי הנו ברובו חברת מידע).

כשנדרשתי במסגרת התואר לכתוב עבודה מסכמת בקורב בנושא אוריינות מידע, גם עבורי וגם עבור השותפות שלי (אחת מהן אמא לילדים בגילאים קרובים לשלי), היה טבעי מאוד להציע תוכנית שתלמד ילדים איך לעשות את זה – איך לחפש מידע ברשת.

וכמו שכתבו חברים בפייסבוק, כשהתייעצתי לגבי שם לתוכנית, החלטנו לא להשאיר את זה “על הנייר” או להסתפק במצגת power-point, ולכן הקמנו אתר קטן שמאפשר למורים ולהורים להשתמש בתוכנית בפועל יחד עם הילדים.

אני גאה להציג את כח המידע – תוכנית לילדים בכיתות ה-ו (ואני מניחה שתתאים גם לילדים בכיתה ד’ ו-ז’ כתלות בילד וברמת הידע שלו בנושא), שמלמדת איך לחפש – ולמצוא! – מידע ברשת.

אתר כח המידע

התוכנית יכולה להיות יותר מפורטת ולכלול נושאים נוספים, אבל זה מה שהכנו במסגרת העבודה המסכמת. אחרי שנקבל את הציון, אולי אפשר יהיה לעשות שינויים נוספים באתר.

אז אתם הורים (או מורים) לילדים בכיתות אלו, אתם מוזמנים להכנס לאתר ולהעזר בתוכנית. וכמובן, נשמח לפידבקים :)

מכלוף באינבוקס

8 תגובות

בתיבת הדואר שלי נחתה פרסומת מ”מכלוף מחשבי כף יד” (קשה לי לחשוב על פניה שתישמע פחות מושכת) שמציעים לי קופון הנחה על קניה באתר שלהם. לקח לי כמה שניות לזהות שזו אכן פרסומת כי המייל היה טקסט חופשי, כתוב ברישול ונשלח ממיל של אדם פרטי.

בתום הטקסט הפרסומי, מופיע המלל הבא (העלגות במקור. אתם מוזמנים להוסיף את ההערות הציניות בעצמכם):

“אין זאת הודעת פרסומת על שירותינו, אולם אם מצאת בה הפרעה או הטרדה, אנו מתנצלים על כך מקרב לב.
אנו מנצלים גם הזדמנות זאת לאפשר לך לבחור לקבל הודעות פרסום מאיתנו במייל בעתיד, בהתאם לתיקון 40 לחוק התקשורת, ונכבד כמובן את בחירתך.
באפשרותך לשנות בחירה זו בכל עת.”

איזו בחירה? אה, הנה.

לינק להסרה מרשימת התפוצה הוביל אותי לדף באתר, מעוצב ברשלנות, עם אפשרות להסרה מרשימת התפוצה. הנה, כך:

palmnet1

אז אני צריכה להזין את הדואר האלקטרוני שלי. אבל מה עושים כשאני משתמשת במספר כתובות מייל וכולן מגיעות לאותה תיבה? בואו נבדוק, לאיזה כתובת מייל נשלח אלי הספאם:

palmnet2

הממ.

מישהו זוכר מה אומר החוק? opt out או opt in?

רשומות ישנות יותר

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 34 שכבר עוקבים אחריו