הכירו את השולחליכון

8 תגובות

לפני 5 שנים חיפשתי פתרון יצירתי לגלישה באינטרנט תוך כדי אימון על מכשיר ריצה. נזכרתי ברעיון כשקראתי את  הפוסט שפרסם טל גלילי ובו הציג פתרונות להרכבת שולחן על גבי מכשיר ריצה. כשהחלטנו לקנות הביתה מכשיר ריצה חדש, היה לי ברור שגם אני רוצה כזה. היה לי גם ברור שלבד אין לי סיכוי לעשות דבר כזה. סיפרתי לבעלי מה אני רוצה ושלחתי לו את הפוסט של טל ואחרי שחשב קצת הציע פתרון שונה מכל הפתרונות שראינו.

הפתרון שיישמנו כלל מחשב נייד שמחובר למסך הטלוויזיה ועל ההליכון עובדים עם עכבר ומקלדת אלחוטיים. היה לנו חשוב שמשטח העבודה יהיה כזה שניתן להסיר אותו בקלות כשרוצים להתאמן על המכשיר בריצה או הליכה מהירה ולא רק ללכת עליו בניחותא. לשם כך יצרנו דלפק צר (או שמא מדף רחב) שמחובר בציר לקיר ואפשר להניח אותו על ההליכון לצורך השימוש. כך נולד השולחן הליכון, או השוּלְחַלִיכוֹן.

עוד מעט אתן הסברים מפורטים איך בנינו אותו, אבל קודם כל סרטון קצר שמדגים איך משתמשים בשולחליכון. מככבת בסרטון עמית וברקע ניתן לשמוע את יעל, תורמת את חלקה.

שלבי הבניה

תיאור הבניה נכתב בגוף ראשון רבים. חלוקת העבודה, יש לציין, היתה מאוד ברורה: הוא בנה, קדח, שייף, צבע וקילל ע"פ הצורך. אני צילמתי, העברתי כלי עבודה לבקשתו וסיפקתי הערות מתחכמות ברגעים הכי מעצבנים. אני חושבת שברור מאליו למי היתה התרומה הכי משמעותית.

עכשיו לתכל’ס: חיברנו לייסט לקיר (חתיכת עץ ששדדנו ממדף ישן של איקאה). הלייסט היה ברוחב המדף. לליסט חיברנו שני צירים. יצרנו שתי מגרעות בקצה המדף וחיברנו גם את המדף לצירים. בהמשך החלטנו לחזק את הצירים עם שני משטחי מתכת שחיברנו מעליהם. את המגרעות יצרנו כדי שהמדף יהיה צמוד לקיר במצב סגור.

DSCN2475

DSCN2478

DSCN2479 - Copy

DSCN2480

עכשיו היה לנו מדף שמחובר בצירים לקיר וניתן להנמיך אותו כדי להניח אותו על מכשיר הריצה כדי לייצר דלפק עבודה. עכשיו רצינו לוודא שהמדף יהיה מונח בצורה יציבה ולא יתנדנד כלפי מעלה או כלפי מטה בזמו השימוש. רצינו למנוע התנדנדות כתוצאה מתנועת המכשיר בזמן ההפעלה וכן למנוע רווחים בין המדף ובין ידיות ההליכון.

לצורך כך מצאנו ספוג קשיח שפעם היה שייך למשטח ריקודים (אילתורים היו מאוד חזקים פה), חתכנו שני טריזים והדבקנו אותם כדי לפצות על הידית האלכסונית של מכשיר הריצה. כמו כן חיברנו רצועת הארכה שתפור אליה אבזם לצורך קשירה לידית. את הספוג הדבקנו בעזרת דבק חליפות צלילה שבמקרה (או שלא במקרה) יש לנו בבית, אבל אני מניחה שגם דבק מגע יעשה את העבודה לא פחות טוב.

DSCN2489

DSCN2493

DSCN2497

DSCN2496

כאמור, רצינו שאפשר יהיה בקלות להסיר את המדף הזה כשהוא לא בשימוש. לקחנו רצועת הארכה נוספת עם אבזם וחיברנו אותה לקיר בשתי נקודות, כדי שתשמש כרצועה לקשירת המדף כשהוא לא בשימוש.

DSCN2500

DSCN2483

DSCN2485 - Copy

לבסוף שייפנו וצבענו את המדף ב-3 שכבות לכה. למען הנוחות התקנו עוד מדף צר לאורך הקיר, כדי שיהיה מקום להניח את המקלדת והעכבר כשאינם בשימוש, שלט של הטלוויזיה, טלפון ובקבוק מים.

החיבור של המחשב לטלוויזיה היה פשוט למדי. הגדרנו במחשב את הטלוויזיה כמוניטור שמתחבר ברזולוציה נמוכה יחסית (אחרת הכל קטן מדי מכדי שאפשר יהיה לקרוא מרחוק).

זהו, עכשיו הכל מוכן לשימוש.

image

נו, איך זה?

התפעול של השולחליכון, כפי שיכולתם לראות בסרטון, מאוד פשוט, יעיל ונוח. לגבי השימוש בו, תלוי מה רוצים לעשות. אם רוצים רק לגלוש, ובעיקר לקרוא, זה נוח במהירויות שונות. אני קראתי במהירות 4 קמ”ש. אם רוצים לכתוב או לעבוד עם העכבר, צריך לעבוד במהירות הרבה יותר נמוכה, בערך 1.5 קמ”ש. אחרת היד עם העכבר לא מספיק יציבה. המדף עצמו דווקא יציב מאוד. נראה מבטיח!

קרקס החלומות

6 תגובות

אני מאוד אוהבת לקרוא. מבחינתי, קריאה שוות ערך לשינה ואוכל. למרבה הצער, שינה וקריאה הן פעילויות שמתחרות זו בזו ובדברים אחרים שאני צריכה לעשות, כמו עבודה, לימודים או עבודות בית. (אוכל, אגב, משתלב יופי בכולן).

החיבור בין המחסור הכרוני בזמן, מעל שעתיים “מתות” כמעט כל יום על הכביש, והעובדה שגמרתי לשמוע את כל הפרקים של “עושים היסטוריה”, הביאו אותי לעשות מנוי ב-audible.com ומאז הנסיעות היומיות המתישות נראות אחרת. זה עדיין בזבוז זמן מטורף, אני עדיין מותשת מהן – נפשית ופיזית – אבל לפחות יש משהו קטן שאני יכולה לצפות לו בדרך.

בזכות ההקשבה לספרים אני מסוגלת למה שבעבר לא הצלחתי – לעקוב אחר עלילות נפרדות של שני ספרים ולהנות מכך. שכן בבית, כשאני קוראת, זה לא הספר שאני בדיוק שומעת בנסיעה, אלא ספר פיזי (או אלקטרוני) אחר, מהסוג שקוראים עם העיניים.

גם השיקולים בבחירת ספר הם אחרים. העטיפה כבר לא משחקת תפקיד יותר. אבל קריין מוצלח הוא חיוני להנאה. עד כדי כך שכבר קרה לי שרכשתי ספרים ואחרי 20 דקות הפסקתי להאזין, עד כדי כך זה היה בלתי נסבל. A dance with dragons היה דוגמא מובהקת – ספר יקר יחסית ששמחתי מאוד לקנות אותו, ושכחתי להאזין לדוגמא כדי להתרשם מהקריין. הוא היה כל כך מעצבן והאופן בו הקריא את הדמויות האהובות עלי היה שונה כל כך מהאופן שבו אני דמיינתי אותן, שזה היה בלתי נסבל. היום אני קוראת את הספר, לאיטי, בקינדל.

מקרה מעצבן אחר שקרה לי לאחרונה היה כשהתברר לי שבסדרת ספרים ארוכה הוחלפו הקריינים וכל ספר בסדרה נקרא ע”י קריין אחר. גרוע מכך, הקריין של הספר השני היה כל כך גרוע שהדירוג של הספר (שהוא כנראה מוצלח כשלעצמו) צנח דרמטית. ויתרתי, כמובן.

אבל יש גם קריינים מוצלחים, שמצליחים להעביר את רוח הספר, לתפוס בדיוק את הניואנסים של כל דמות ולעיתים אף קריינים שבזכות הקריאה שלהם מצליחים לשפר את הספר ולהפוך את חויית ההאזנה לעוד יותר מהנה.

כל ההקדמה הארוכה הזו, כדי לספר לכם על הספר הנפלא שגמרתי לשמוע הבוקר בדרכי למשרד. ספרה של ארין מורגנשטרן  The Night Circus. הספר לא יצא בעברית ואין לי מושג מי יתרגם ויוציא אותו, אבל זו תהיה שטות שלא לעשות את זה. הספר הזה הוא – במילה אחת – קסום. אבל אני לא מתכוונת לקסום במובן של “יום קסום”, על הדילול שהמילה הזו עברה. אני מתכוונת לכך שהוא לא רק ספר על קסם, אלא ספר שכל כולו קסם.

The-Night-Circus-UK-1

העלילה, סגנון הכתיבה, הרגש, התפאורה המתוארת בפרטי פרטים. כל מילה, כל סצינה, כל דמות נושאת איתה סוג של קסם והשילוב בניהם הוא פשוט סוחף. הספר מתאר קרקס מסתורי ומיוחד, אשר יותר משהוא פשוט קרקס, הוא מהווה זירה לתחרות על רקע יריבות בין שני קוסמים. בעיקר, יותר מכל, זהו סיפור על אנשים ורגשות והוא סיפור מאוד רומנטי.

כדי להשלים את הקסם, קורא את הספר ג’ים דייל המופלא, קריין שפגשתי לראשונה כשהאזנתי לספרי הארי פוטר. נהדר.

כשהייתי באמצע הספר, דיברתי עם הבחור שהמליץ לי על הספר מלכתחילה, וחלקנו חוויות. “אני שומע אותו במקטעים”, הוא הודה. “אני לא רוצה שהוא יגמר”. אני מבינה לליבו. לא יודעת מה אוכל לשמוע עכשיו, שלא יהיה אפרורי ושחוק. איזה מדע בדיוני hard core, אני חושבת, שלא יתיימר אפילו להידמות.

סדר, צריך להיות

2 תגובות

בשבוע שעבר השלמתי פיילוט של המחקר, עם אחד מהמתנדבים שלי (תודה!), ואני מוכנה לכתוב את הצעת המחקר. שיטה כבר יש לי, עכשיו נשאר כל השאר ובעיקר רקע תיאורטי מסודר. ההרגשה היא קצת כמו reverse engineering – אני יודעת מה אני רוצה לומר, ועכשיו אני צריכה למצוא את התמוכין לכך בספרות המחקרית. החלק המסובך ביותר היה למצוא את המינוחים המקובלים, כיוון שיש נושאים שאני מכירה בשם מסויים מהעולם המקצועי אבל מוגדרים אחרת בעולם האקדמי, ויש מונחים שאני מכירה רק בעברית והייתי צריכה לאתר את השם האקדמי המקובל עבורם באנגלית. בנוסף פיתחתי מיומנות באיתור עותקי PDF של מאמרים שלכאורה לא הייתי אמורה להיות מסוגלת להגיע אליהם, ואנשים טובים שיתפו ברשת בשם החופש האקדמי.

עכשיו יש לי ערימה יפה של מאמרים שאני צריכה לקרוא, למיין ולסווג. ואז לשבת ולכתוב כמובן. נזכרתי בפוסט שקראתי אצל איילת עוז שכתבה על כלים שימושיים לתלמידת המחקר. ההסברים של איילת לגבי הצורך בארגון המידע הביבליוגרפי החל מהרגע הראשון נשמעו מאוד משכנעים, ומבט על כמויות המאמרים שאספתי (שהם כנראה רק קצה קצהו של הקרחון), שכנעו אותי שלפני כל דבר אחר, אני צריכה לבחור לעצמי כלי לניהול ביבליוגרפי.

הדרישות היו: תמיכה בעברית, אפשרות לארגן ולתייג את המאמרים, אפשרות להוסיף הערות, יצירת רשימות ביבליוגרפיות, תמיכה בייצוא (אם אחליט בכ”ז להחליף כלי אחרי שכבר אתחיל להזין את המידע). מתוך כלים שונים שהכרתי (רובם מוזכרים בפוסט של איילת או בתגובות אליו), בחרתי את Mendeley.

mandeley2

מדובר באתר אינטרנט שמאפשר להרשם ולייצר רשימות ביבליוגרפיות, וכן לשתף אותן עם משתמשים אחרים. בנוסף (ופה החלק החשוב) יש להם תוכנה בשם Mendeley Desktop שהיא חינמית ומספקת את כל הדרישות שלי, כולל חיבור ל-word וממשק מעולה לקריאת מאמרים תוך כדי סימון, הוספת הערות ורישום הערות משלי תוך כדי. כשמצרפים לו PDF של מאמר, הוא יודע לשלוף את המידע הרלוונטי מתוכו ולפרק אותו למבנה הנכון ואף להתחבר למאגרים אחרים ברשת כדי להשלים נתונים. לא אומר שהוא מושלם, אבל עושה רושם ממש ממש טוב.

mandeley1

אתמול כבר הספקתי להזין פנימה את כל המאמרים שמצאתי עד כה. תייגתי את כולם “לקריאה” ואני עוברת עליהם בצורה שיטתית, מעריכה לגבי כל מאמר האם הוא רלוונטי ואם כן אני מתייגת את הנושאים שלגביהם הוא מתאים, מוסיפה הערות לעצמי, שאזכור בשלב הכתיבה ומשלימה פרטים ביבליוגרפיים במידת הצורך.

הסינון לפי תגיות או לפי מחברים מאוד נוח בעיני. לצערי, בדומה לתוכנות ושירותים רבים שמשתמשים בתגיות, אין אפשרות לצפות בכל מה שאין לו תגית, וכך אם שכחתי לתייג מאמר “לקריאה” כשהכנסתי אותו, יש חשש שאפספס אותו בדרך.

עוד תכונה שחסרה לי היא היכולת להוציא דו”ח של פריטים ביבליוגרפיים, כולל ההערות שלהם. אמנם ניתן לייצא את המידע בפורמטים שונים, כולל XML, לצורך ייבוא לכלים נפוצים אחרים בתחום. אבל אני הייתי רוצה דו"ח נוח לשימוש (במבנה word למשל…) במבנה של ציטטות בלבליוגרפיות ששם דגש על ההערות שרשמתי והתיוגים שלי.

עוד יתרון הוא העובדה שהמידע למעשה שמור בענן, מה שמאפשר לעשות כל מני דברים נחמדים, בין היתר לגשת למידע באמצעות אפליקציות לנייד. הבעיה היחידה היא שאין להם אפליקציה לאנדרואיד. אני אצטרך להסתפק במחשב בינתיים.

ועכשיו נשאר רק לעבוד…

מי אני ומה שמי

4 תגובות

    “אם אתה משתמש באינטרנט חינם, אתה לא הלקוח, אתה המוצר.”

המשפט הזה חתם את ההרצאה המצויינת של דב אלפון, שפתחה את כנס UPA היום. שמעתי והנהנתי בעצב, כי התמונה שצייר דב די משכנעת, וגורמת לי להודות שמה שכתבתי בשבוע שעבר על מחיקת היכולות החברתיות של google reader,נובע מתמימות רומנטית.

גוגל פלוס מקרטעת, או אולי יש לומר – מתרסקת. יש בה כיום 40 מליון רשומים, רבים מהם אינם נכנסים שוב לרשת אחרי 4 ימים. אבל האם באמת מדובר בכשלון? דב אלפון טוען שזה כשלון רק אם מניחים שהמטרה של גוגל היא הקמת רשת חברתית. לטענתו, מטרתה של גוגל היא להקים את מאגר הזהויות הגדול בעולם, כדי שיוכלו לדעת תמיד מי הזהות האמיתית שלי, מיהם החברים ומהם תחומי העניין שלי, כדי לעשות שימושים מסחריים שונים בזהות שלי.

גוגל לא לבד בעסק הזה כמובן, גם פייסבוק וגורמים אחרים מעוניינים באותו מידע ויש להם דרכים שונות להשיג אותו*: מזמינים אותנו למצוא את החברים שלנו ברשימת הכתובות או הטלפונים שלנו (ובדרך שומרים את רשימת הטלפונים); מספקים לבעלי אתרים אפשרות לנהל את מאגרי המשתמשים שלהם באמצעות רישום עם זהות הפייסבוק/טוויטר/גוגל פלוס שלנו; שומרים תמונות ותכתובות וכו’.

פייסבוק מוכרת את המידע שהיא אוספת עלינו ועל אנשים שקרובים אלינו (גם אם הם לא רשומים בפייסבוק…) ומוכרת אותו לגופים מסחריים שונים. גוגל משתמשת בו כדי לייצר פרסונליזציה יעילה יותר ויותר של מנוע החיפוש ובעזרתה למקד טוב יותר את הפרסומות שאתם מקבלים.

 

לא בטוח שזה דבר רע כל כך, שיודעים עלינו כל-כך הרבה, אומר אלפון, ואם אנחנו מקבלים את נכונות המשפט שכתוב למעלה, אז נצטרך להחליט האם אנחנו משחקים את המשחק כמו שהוא, או מוותרים ויוצאים לגמרי מהמשחק*. המשמעות האפקטיבית של התהליך הזה, היא שאנחנו מופיעים תמיד במרחב תחת הזהות האמיתית שלנו. היכולת שלנו להזדהות באמצעות כינוי ולא שם אמיתי, הולכת ונעלמת.

בעבר, היינו יכולים להזדהות ברשת תחת כינויים שונים ולמעשה לנהל חיים באינטרנט תחת זהויות שונות ובמקביל מבלי שיהיה שום קשר בניהם. במהלך העשור שהחל בשנת 1997, השתתפתי בקהילות שונות באינטרנט תחת שלוש זהויות אנונימיות לפחות, כל אחת מהן שונה מאוד מאחותה (זהות אנונימית היא זהות שאי אפשר לקשר אלי, לפחות לא בקלות). זה לא שהעמדתי פנים שאני מישהו שונה ממי שאני באמת, אלא שלכולנו יש פנים שונים באישיותנו, וכל אחת מהזהויות האינטרנטיות שלי אפשרה לי להציג פן אחר באישיות שלי. גם הבלוג הראשון שפתחתי (בעצם השני, אבל את הראשון אני לא סופרת) היה תחת זהות אנונימית.

עם השנים מצאתי שהתחזוקה של זהויות אנונימיות מעייפת במידה רבה. תחזוקה של כמה זהויות אנונימיות במקביל היא עוד יותר מעייפת. אבל בעיקר, ברגע שהסכר נפרץ וכבר לא היתה הפרדה כל כך חדה בין העולם שנמצא באינטרנט והעולם ה”אמיתי”, זה הפך מאוד מגביל. בשנת 2008 ויתרתי על האנונימיות ופתחתי בלוג ראשון בזהות אמיתית, במקביל לשימוש אינטנסיבי יותר ברשתות חברתיות שונות.

זה נחמד לכתוב ולהיות בקשר עם אחרים בזהותי המלאה. זה מאפשר לי להתנהל בו זמנית ברשת ומחוץ לה ולהיות בקשר עם אנשים בכל הממדים האלו. מצד שני, העולם של הזהויות האמיתיות מחייב אותנו לבחור איזה פנים באישיות שלנו אנחנו רוצים להציג. התוצאה, עבורי ועבור אנשים אחרים שאני מכירה, היא זהות וירטואלית קצת שטוחה, כיוון שאנחנו מוותרים על פנים מסוימים באישיות שלנו שלא מתיישבים טוב זה עם זה.

כשפתחתי את הבלוג הזה קיבלתי החלטה לנסות ולשלב כמה צדדים באישיות שלי במקום אחד. כפי שהכותרת של הבלוג הזה מעידה, אין פה מיקוד. אני אולי משלמת על זה מבחינת קהל הקוראים שלי, כיוון שמי שמתעניין בהורות לאו דווקא יתעניין בטכנולוגיה, ומי שמתעניין בתזונה לאו דווקא יתעניין במדע, אבל אני חושבת שהרווח מבחינתי עולה על ההפסד.

 

* כאן אני חייבת לציין שכמו אחרים, גם אני הייתי מוכנה לשלם עבור שירותים שונים תמורת פרטיות גבוהה יותר, אבל כמובן אין כזו אופציה.

הפעם זה כאב

2 תגובות

אני משתמשת בשירותי ענן שונים של גוגל כבר שנים. ג’ימייל מיומו הראשון (טוב, השני. לקח לי 24 שעות לקבל הזמנה), google docs, גוגל פלוס לאחרונה והדפדפן החביב עלי הוא כרום. בדרך כלל אני מרגישה שהממשקים שלהם וההתנהלות שלהם מצליחים למצוא את האיזון בין שימושיות גבוהה והתאמה לצרכים של קהל יעד שהוא לא רק הבסיסי ביותר, אבל לא מתחכם.

אחד השירותים החביבים עלי, וזה שפתח בפני אופקים רחבים מאוד היה google reader. גוגל רידר לא היה רק קורא RSS שאפשר לי לעקוב אחרי מאות מקורות מידע. הוא היה בראש ובראשונה יישום חברתי. עוד לפני שהרגשתי בבית בפייסבוק, יכולתי בגוגל רידר לשתף פוסטים ולינקים עם אנשים שונים, ולעקוב אחרי המלצות הקריאה של חברים וסתם אנשים מעניינים (שבדר”כ הכרתי דרך אלו שעקבתי אחריהם ברידר).

אני כותבת בלשון עבר, כי השבוע גוגל ביטלה את כל הדברים שהפכו את גוגל רידר ליותר מאפליקציה בסיסית לקבלת עדכונים. גוגל עדכנה את ממשק המשתמש של הרידר והתאימה אותו למראה החדש (והלא ממש מוצלח, לטעמי, אבל נתרגל). בדרך היא חסמה את כל הפיצ’רים החברתיים שהיו בו, ביטלה את האפשרות לשתף או לעקוב אחר שיתופים של אחרים.

איך אני אמורה לשתף מעכשיו? דרך גוגל פלוס, כמובן. לא שזה כל כך פשוט, כי איפה שהיה קודם כפתור share נמצא עכשיו האייקון של גוגל פלוס, אבל הוא לא מבצע שיתוף לגוגל פלוס. לא, שיתוף לגוגל פלוס אפשרי רק אחרי שלחצתי על ה+. מי שרוצה לשתף לינק כדי לכתוב כמה הוא מטופש מבלי לתת לו את ה"לייק" הגוגלי צריך לעבוד יותר קשה.

העובדה שכבר בניתי איזשהו מאגר של קשרים ומקורות שיתוף שעכשיו נעלם, היא הבעיה שלי. אני מוזמנת לחפש אותם בגוגל פלוס. אם הם שם. אם הם משתפים שם. את הרגלי השימוש שרכשתי ופיתחתי, אני מוזמנת לזרוק ולפתח חדשים.

בעצם גוגל עשו פה חצי עבודה. מצד אחד הפכו את גוגל רידר לנכה מבחינת פונקציונאליות. מצד שני לא נתנו אלטרנטיבה ממשית לצריכה של שיתוף מידע ממוקד, אלא רק בתוך זרם של עדכונים חברתיים שעשויים כלל לא לעניין אותי.

המהלך הזה נעשה במטרה לחזק את גוגל פלוס, אבל אני בכלל לא בטוחה שזה מה שיקרה. לפי הפוסט של עירא מאתמול, יש סיכוי שזה אפילו יחליש את גוגל פלוס, כיוון שהתחושה העיקרית של משתמשים ותיקים ורציניים בפלטפורמה היא של פגיעה באמון, פגיעה באותו חוזה בלתי כתוב בין נותן השירות והמשתמש: אנחנו נשתמש וניתן לכם את הפעילות שבזכותה אתם מייצרים רווחים. אתם תהיו קשובים לרצונות שלנו, תספקו לנו את היכולות שאנחנו רוצים ולא תפגעו במידע או בשימושיות של השירות.

והם פישלו. ואין שום ערובה שלא יפשלו באותה צורה גם בגוגל פלוס. אז עזבו, אנחנו נמצא פלטפורמה אחרת.

כל הסיפור הזה הביא אותי לחשוב על העולם שבו אינטראקציות חברתיות מתבססות על פלטפורמות עסקיות פרטיות. יותר ויותר מהמציאות שלנו מתקיימת בסביבה וירטואלית, אבל אין בה מספיק אזורים ניטראליים שבהם אני יכולה להתקשר עם אנשים או לפעול בצורה טבעית ונוחה מבלי להיות תלויה בחסדיהם של חברות ותאגידים. איך היינו מרגישים אם גם בעולם הפיזי שלנו הדברים היו מתנהלים ככה?

רשומות ישנות יותר

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 37 שכבר עוקבים אחריו