שש בבוקר

בשבוע האחרון אני חולפת בבוקר על פני שלט פרסומת גדול באיילון, שמפרסם את חברת האופנה דן קסידי. השלט בשחור-לבן מציג גבר ושתי נשים. הגבר, כך הסתבר לי אחרי ביקור באתר החברה הוא הסטייליסט (תהרגו אותי אם אני מבינה מה זה) גל אפל. מכיוון שאני לא ממש צופה בתוכניות כגון “היפה והחנון” או “פרויקט מסלול” לא הכרתי אותו. ראיתי גבר רזה וקרח, לא יפה במיוחד שקצת הזכיר לי עובד הייטק (בלי להעליב סטייליסטים או עובדי הייטק). לצידו ניצבות שתי נשים בעלות מראה אפל ואפילו אפשר לומר קצת סובל.

היום דוגמנית לא צריכה להיות יפה. להיפך, יש חלקים בתעשיית האופנה שאפילו מעדיפים דוגמניות שהיופי מהן והלאה ולעיתים כאלו שאין דרך להגדיר אותן אלא כמכוערות, אבל הכיעור הזה הופך להיות הייחוד שלהן. בעיני זה נהדר, שיצאנו מהמסגרת שמחייבת את כולם להיות סוג של בובות ברבי על-פי אידאל יופי יחיד. אני שמחה לראות בפרסומות, בטלוויזיה ובעיתונים נשים וגברים מכל מני סוגים ובכל מני צורות.

אבל זה לא באמת ככה, נכון? כלומר, אם נניח ניקח מישהי שהיא שמנה, זה כבר עובר את הקו האדום בשביל המעצבים והסטייליסטים ועורכי העיתונים וכו’. היא יכולה להיות יפה, או עם עיניים מהממות או כל תכונה אחרת, אבל הקילוגרמים העודפים האלו (מידה 44 ומעלה, אני מדברת עליכן) הן לא משהו שמוכנים לסבול.

כן, יש עלה תאנה בדמות דוגמניות ה-plus size ואם מישהי שרה כ”כ יפה שאי אפשר להתעלם ממנה, אז אנחנו מוכנים לסבול אותה בעיתונים שלנו, אבל בלי להגזים בבקשה.

עוד הערה אחת – כשרפרפתי על הקטלוג של דן קסידי כדי לראות האם הקולקציה עומדת בציפיות שיוצר השלט (לא), הגעתי לעמוד הקרדיטים בסוף הקטלוג. כולם מופיעים שם: המעצבים, הגרפיקאים, הסטייליסט, הצלם, הספר והמאפר.

מי שלא מופיע שם זה הדוגמניות. לא, הן שוות ערך לבד שממנו יצרו את הבגדים או לנייר שעליו הדפיסו את הקטלוג. הן לא תרמו מעצמן ליצירת הקטלוג. הן קולבים, קישוט, חומרי גלם. עצוב לי בשבילן. ואם מישהו עדיין לא מבין למה דוגמנות כ”כ תורם להחפצה של (א)נשים, הנה למה.

לאחרונה שיפצנו את הגינה והתקנו דשא מלאכותי. התלבטנו מאוד האם לעשות את זה, אבל לבסוף הכריעו החיסכון במים והתחזוקה הפשוטה בהרבה. נוף יש מן המוכן, את מרבית הצמחיה עוד לא שתלנו, אבל כבר עכשיו הגינה נעימה בהרבה ולילדים כיף לרוץ ולשחק שם. גם העמדנו בריכה מתנפחת לצד הדשא, ואני חושבת שאפשר להכריז שהגינה מוכנה לקיץ (גם אם אני לא ממש).

כדי לחנוך את הגינה – וגם כדי לחגוג יום הולדת לפליקס – הזמנו כמה זוגות חברים לארוחת ערב על האש. אחד המאכלים שהגשנו היה סלט שהוא הברקה מעולה של פליקס, קל להכנה וממש מעולה:

סלט בצל ופטריות על האש

החומרים:
4-5 בצלים גדולים
1 ק”ג פטריות גדולות (רצוי פורטבלו, אפשר גם שמפיניון)
שמן זית
חומץ בלזמי
מלח ופלפל טחון טרי

אופן ההכנה:
1. קולפים את הבצלים וחותכים לרוחב (לעובי של 1.5 עד 2 ס”מ)
2. חותכים את הרגל של הפטריות
3. מושחים את הבצל והפטריות בשמן זית
4. צולים את הבצל והפטריות על המנגל, עד שיתרככו. משגיחים שלא יישרפו.
5. מסירים מהאש, וחותכים לקוביות גדולות.
6. מתבלים בשמן זית, חומץ בלזמי, מלח ופלפל לפי הטעם.

מתכון מנצח, באחריות.

את הפוסט הזה אני מגלגלת בראש וכותבת כבר הרבה זמן, ומשום מה לא פרסמתי אותו. קצת מוזר לעשות את המעבר החד מפוסט לוחמני בנושאים מקומיים, לפוסט חופרני בעניינים, ובכן, עוד יותר מקומיים. אבל זה טיבו של בלוג אקלקטי. מחר נחזור למשהו קליל יותר.

בסוף הקיץ הקודם החלטתי שהגיע הזמן ללכת ללמוד. זו החלטה שאני דוחה כבר הרבה שנים, לפחות מאז היום שבו הפכתי לאמא. לא שהתירוצים נגמרו, גם אז הייתי עם תינוקת פיצית בת פחות משנה, עבודה בתפקיד מאתגר ועוד אי-אלו מחויבויות. אבל השתכנעתי שתמיד תהיה לי סיבה לדחות ולכן צריך פשוט לקפוץ למים. העזר כנגדי הציע שאבחר בתואר מתחום “מדעי הדשא”, כזה שאוכל לעשות במינימום השקעה ובלי להרגיש. אבל אני לא רציתי לעשות תואר כזה, רציתי תואר שירגיש כאילו קיבלתי משהו מעבר לתעודה.

אחרי התלבטויות שונות, ואחרי שפסלתי תארים מעניינים כמו פילוסופיה של המדע, או תואר שהוא שילוב של מדעי הטבע ומנהל עסקים, מטעמי השקעה מטורפת, החלטתי לעשות תואר בתחום מדעי המידע, במגמת ניהול ידע*. לא מעט אנשים שמעו את זה ותהו האם אני לומדת שם משהו חדש, ואכן יש הרבה מאוד קורסים שחוזרים על דברים שאני יודעת ממילא מתוך נסיון מקצועי, אבל אני כן מפיקה מהתואר לא מעט בהיבט האקדמי. כרגע אני מחכה לקבלת אישור על בקשתי לעבור למסלול עם תזה, ואז התואר הזה גם יהפוך לתואר מחקרי. נכון, לא בדיוק תרופה לסרטן, אבל גם זו אקדמיה.

וכך החל מסע לא פשוט. את התואר בחרתי לדחוס לשנתיים במקום שלוש**. אני עובדת במשרה מלאה – אמנם בתפקיד לא ניהולי, אבל תובעני בהחלט. והבית לא נעלם – שלושה ילדים, מהם אחת בת פחות משנה וחצי, ובעל.

יש לזה כל מני השלכות. בלימודים אני מצליחה (טפוטפו) אבל בפירוש לא משקיעה כמו שהשקעתי למשל בלימודי התואר הראשון. אני קוראת פחות, עושה את המינימום הנדרש וברגע האחרון. אני תמיד מרגישה שזה לא מספיק, ובעיקר מרגישה שאם הייתי מקדישה לכך יותר, הייתי מפיקה הרבה הרבה יותר מהתואר הזה (מבחינה אישית).

בעבודה אני עובדת רוב הזמן בגישת כיבוי השרפות, ובעיקר עסוקה בהתנצלויות. יש לי מזל שאני עובדת עם קבוצת אנשים נחמדים מאוד, שיש להם הרבה סבלנות. אני מקווה שהיא לא תאזל לפני שהתואר הזה יסתיים.

בבית… אתם בטח מנחשים. משפטים כמו “אמא, אני מתגעגעת” או “מתי נוכל לבלות קצת ביחד” הפכו להיות שגורים מדי אצלנו. לפני שבוע מצאתי את עצמי מנסה נואשות למצוא תאריך שבו אוכל לצאת לבילוי זוגי עם בעלי – אני מדברת על יציאה לקולנוע, לא סופשבוע בצימר… על עבודות הבית אני בכלל לא מדברת. בסוף סיכמנו שנמצא איזה ערב ביוני. אני מנהלת קרב בלימה מול הבלגן והכביסות, ובדרך כלל מפסידה. את רגשות האשם אני צריכה לטאטא כל בוקר מתחת לשידה.

המחיר הכבד ביותר של כל זה, כבד במובן המילולי ביותר של המילה. אני נושאת על עצמי קילוגרמים עודפים שהצטברו בהריון וממשיכים להצטבר. אני לא מצליחה להביא את עצמי לגייס את הכח הנפשי שנדרש לי כדי להלחם בזה. את ההצלחה בעבר אני מייחסת – בין יתר הדברים – להחלטה להביא את נושא המשקל לראש סדר העדיפויות שלי, לפנות לכך זמן ולהתגייס כל כולי לעניין. זה אומר ספורט, והקפדה על תזונה מסודרת ובריאה, ותשומת לב קפדנית. כיום אני מרגישה כמו שמיכה קצרה מדי שמנסה לכסות על שטח גדול מדי. אני לא יכולה להכניס עוד משהו מבלי שמשהו אחר ייפגע.

אז לא. אני לא מוכנה לוותר על אף אחד מהדברים האחרים שממלאים את חיי כרגע, ולכן אני משלמת את המחיר ונשארת כמו שאני. שוב התחושה המשונה הזו, שתוקפת אותי מדי פעם כשאני עוברת ליד מראה או השתקפות בחלון ראווה, ותוהה מי זו שמציצה שם. שוב התחושה שהגוף שלי לא בנוי לחיות עם עודפי משקל כאלו. יש בקרים שאני מרגישה רע כל כך – שמנה, כבדה, מוזנחת. שוב התהיה האם אי פעם אצליח לחזור לעצמי.

נכון שבסוף זה ישתלם?

* באוניברסיטת בר-אילן
** שלוש בגלל לימודי ההשלמה

(פוסט ארוך… למי שאין סבלנות – המתכון בסוף).

אני חושבת שאנחנו אחת המשפחות הבודדות שבהן למשפט “אצל מי אתם בסדר” אין משמעות של ממש. אמא שלי ואני גרות זו בצמוד לזו. בתחילה עוד היתה שאלה האם אני מארחת או היא מארחת. בשנתיים האחרונות גם זה כבר לא רלוונטי – רק אצלי יש מקום לארח בנוחות את כולם, ואילו אצל אמא שלי יש מקום שאחי ומשפחתו יכולים להתארגן בנוחות לקראת הארוחה.

גם נושא הבישולים כבר התקבע במין חלוקת עבודה קבועה שנוחה לכולם, בה כל אחד אחראי על חלק אחר, ואנחנו רק מגוונים במנות. אפילו יצרנו השנה פורמט ב-word שכל מה שצריך זה לעדכן את שמות המנות העיקריות והסלטים, וכל שאר משימות החג כבר מוכנות בו מראש.

ההכנות, הבישולים, מהלך הארוחה וכמובן רחיצת הכלים שאחרי – הכל נעשה במשותף. וכך במקום אירוח, יש לנו מבצע משפחתי. אני מאוד אוהבת את זה ככה.

בשבועות האחרונים יצא לי לנהל כמה דיונים בפייסבוק ובבית, על שאלת הזהות היהודית-חילונית. האם יש דבר כזה? מה המשמעות של זהות כזו והאם היא בכלל רלוונטית? איך קשורים אלינו היום התנ”ך או המסורות היהודיות, אם אני לא מאמינה?

אתמול באמצע העבודה מצאתי את עצמי הופכת שוב בנקודה הזו, ולבסוף החלטתי שאני רוצה להוסיף משהו קצת אחר לסדר הרגיל שלנו.

אני מאוד אוהבת את קריאת ההגדה. אם היו לי פרטנרים מתאימים, הייתי בשמחה קוראת ועורכת את הטקס המלא. אבל מכיוון שאני די לבד בעניין הזה, אנחנו קוראים גירסה מקוצרת של ההגדה. למרות זאת, בין “אחד מי יודע” ו”חד גדיא”, ביקשתי מכולם סליחה, וקראתי קטע שהכנתי אתמול בערב, על הקשר בין סיפור יציאת מצריים, ובין המחויבות שלנו לצדק חברתי.

קשה לי לשפוט מה היו התגובות לכך. אני חושבת שהפתעתי את כל הנוכחים. חלקם חשבו שזה מעניין, חלקם בטח חיכו בסבלנות שאסיים. אבל אני חושבת שזה משהו שאנסה להמשיך איתו גם בשנים הבאות ואולי גם בחגים ואירועים אחרים. נראה.

הנה הקטע שקראתי:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מה יכולים אנחנו, משפחה חילונית ואתאיסטית (או אגנוסטית, כל אחד לפי טעמו), ללמוד מסיפור יציאת מצריים? הרשו לי להפריע למהלך הרגיל של קריאת ההגדה, ולדבר על מה שאפשר לדעתי ללמוד היום מיציאת מצריים.

בני ישראל יצאו ממצרים, מבית עבדים. כתוב: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ;". התורה וההגדה של פסח, מזכירים לנו שוב ושוב את הסבל הזה. לפעמים כסיבה לשמחה, ולפעמים מסיבות אחרות. הנה כמה פסוקים מהתורה, שמזכירים את הסבל של בני ישראל במצרים. מה המשותף לכולם?

"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:"

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:"

"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:"

"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"

לכל הפסוקים האלו משותפת האמירה המוסרית – זכור כי פעם היית העבד, המעמד הנחות, זה שאין לו וזקוק לחסדיו של השליט. כעת, כשאתה חזק, שבע ושולט, עליך לזכור שיצאת מארץ מצריים, לזכור את הקשיים שהיו לך כשהיית עבד ולגלות את מידת הרחמים והצדק שהיו צריכים לגלות כלפיך.

איפה אנחנו רואים את זה היום? במדינת ישראל יש אוכלוסיות שונות. לא כולם שווים, ולא לכולם יש חוזק כלכלי וחברתי כמו שלנו. לנו יש מזל: אנחנו משפחה משכילה, אמידה, להורים יש פרנסה, יש לנו קורת גג ואוכל על השולחן. אבל יש אנשים שאין להם מזל כזה. מי אתם מכירים למשל?

החובה שלנו – כבני אדם, וכיהודים, היא לזכור את מה שמלמדת אותנו יציאת מצריים:

• לרחם על מי שמצבו קשה משלנו. לעזור כשניתן ובוודאי שלא לפגוע.
• לתת לאחר, כי לא פעם מה שעבורנו הוא קטן וחסר משמעות, יכול להיות גדול ומשמעותי למי שאין לו.

ולסיום – מתכון. סלט שבדר”כ מתקבל בהתלהבות גדולה מאוד. היום כבר לאף אחד לא היה מקום בבטן להתלהב ממנו… קבלו:

סלט עגבניות ואבוקדו

החומרים:
2 אבוקדו בשלים
5-6 עגבניות בינוניות בשלות
בצל סגול קטן
לימון
שמן זית
מלח ופלפל גרוס טרי

אופן ההכנה:
1. מקלפים את האבוקדו וחותכים לקוביות.
2 סוחטים את הלימון ושופכים מיד על האבוקדו, שלא ישחיר
3. חותכים את העגבניות לקוביות
4. קוצצים את הבצל הסגול
5. מוסיפים שמן זית ועוד לימון לפי הצורך.
6. מתבלים במלח ופלפל.
7. מערבבים בעדינות כדי שלא למעוך את האבוקדו.

בתאבון וחג שמח!

אני מתה על כתבות כאלו. במסגרת חינוך הציבור למודעות צרכנית, התפרסמה היום ב-ynet כתבה שמדברת על שילובי מזון שגורמים לכם נזק. הכותבת אוסנת הראל סוקרת צירופי שונים שגורמים נזק לגוף, כמו שתיית קולה בזמן הארוחה, שפוגעת ביכולת לספוג את החומרים המזינים שבאוכל, וכן צירופים שמבטלים זה את יתרונותיו של זה, כגון תה עם חלב – החלב מפחית מרמת נוגדי החימצון שבתה.

אין לי ספק שאוסנת הראל יודעת על מה היא מדברת. היא אשת מקצוע והאתר שלה נראה מאוד רציני. אני גם לא חדשה בעולם הזה של מידע תזונתי ואני לומדת עוד ועוד על המורכבויות האלו. אני לא לבד – מגיל צעיר מחנכים אותנו להכיר את המזון שאנחנו אוכלים. יש תוכניות לימודים בבתי הספר, משרד הבריאות מגדיר את פירמידת המזון. כל מי שעושה דיאטה לומד לכל הפחות להכיר את תכולת הקלוריות, שלא לדבר על אחוז הקלוריות משומן, כמות חלבונים ופחמימות, אינדקס גליקמי, עומס גליקמי, חומרי טעם וריח, צבעי מאכל, מזל אסטרולוגי ומשמעות נומרולוגית.

הכתבה המדוברת אמורה, גם לפי עדותה, לעורר בקוראים מודעות. אבל עומס המידע שאנחנו צריכים לזכור וכמות השיקולים שאנחנו צריכים להפעיל לגבי המזון שאנחנו אוכלים או הארוחות שאנחנו מגישים בביתנו, עבר כבר מזמן את הכמות והמורכבות הסבירה. אולי אזכור שלא כדאי לשתות תה עם חלב (כתבה בעודה לוגמת מכוס הצ’אי המהביל על שולחנה) ואולי אזכור שלא כדאי לשתות בירה עם חלב ודגים, אבל הסיכויים שאזכור ואיישם את כל ההמלצות האלו קלושים. בטוח שלא אבקש בבית הקפה שיגישו לי את המוזלי מופרד לרכיביו, כשאני מנסה לאכול משהו שהוא לא סנדוויץ’ בחצי השעה שיש לי לפני שיעור.

"אז מה את רוצה?" יקשו חלק מהקוראים.

אני באמת לא יודעת. ברור לי שהאחריות לבריאותי ובריאות משפחתי מוטל עלי ולא על אף אחד אחר. אבל הייתי שמחה אם זה לא היה כל כך מסובך, גוד דאמיט.