אתמול התפרסם ב-Xnet מאמרה של אור אלתרמן שקוראת: הורים, אל תחסנו בעיניים עצומות. אלתרמן מצליחה לחבר טיעונים טובים והגיוניים עם קביעות חסרות בסיס והכל ביחד מייצר אווירת הפחדה. הדבר היחיד ששימח אותי היה שלל התגובות הספקניות והשפויות נגד המאמר.
אלתרמן טוענת שעל הורים להקדיש את אותה מידה של התעמקות ומחקר שהם מקדישים לבחירת עגלות וחתולים, גם להחלטה האם לחסן את ילדם. אכן, חשוב לקבל החלטות בצורה שקולה ומודעת, בכל תחום שהוא, כולל מתן חיסונים.
מנגד, המאמר משובץ בהפחדות: "אתם מכירים הורים שיסכימו למסור את הילדים שלהם לניסויים רפואיים?" או "לא פעם יצא לי לשמוע אמהות שאמרו לי: 'אם הייתי יודעת מראש מה שאני יודעת היום, לא הייתי מחסנת'". משפטים שפרט לאווירת האימה שהם משרים, אין מאחוריהם דבר.
אלתרמן מפנה את הקוראים למספר מקורות מידע, כדי שילמדו ויוכלו לקבל החלטה שקולה. למעט משרד הבריאות, עלה התאנה שלה, כל המקורות שאליהם היא מפנה הם מקורות של מתנגדי חיסונים מוצהרים. אחד המקורות אפילו מציע לכם להשתמש בחיסונים הומאופתיים, הצעה שגורמת לי להרהר בעצב כמה יומרנות מסוכנת יש בתחום הזה. משום מה נעדר מהרשימה אתר חיסונים של בי”ח וולפסון, שהוא האתר המפורט והמבוסס ביותר בתחום בישראל. אני מצטרפת להמלצה של אלתרמן ואומרת: תקראו! תשקלו! אבל תקראו מידע שנכתב ע"י מישהו שעסק כל חייו במחקר יסודי ורציני בנושא, ומבין משהו ברפואה.
אז למה יש כזו התנגדות לחיסונים?
חיסון הוא טיפול שניתן לאדם בריא. כמו ביטוח רכב, צריך להבין שקיימים סיכונים מסויימים שסביר שיתרחשו, ושהקדמת תרופה למכה, גם אם לא ברור האם זה בכלל יקרה לך, עדיפה על התמודדות עם האירוע כשיתרחש. כשמדובר על תאונה, העלויות של תיקון הרכבים המעורבים בתאונה עלולות להיות גבוהות ביותר, בסדרי גודל יותר גבוהות מאשר הסכומים שמשולמים לביטוח. עדיף לשלם לביטוח במשך שנים, מאשר פעם אחת להיות בתאונה ולהצטרך לממן את הכיסוי מכסך.
ילד חולה בחזרת. חסכתי לכם תמונות יותר קשות. המקור: וויקיפדיה
כך גם במקרה של החיסונים: אדם בריא צריך לקבל טיפול רפואי למרות שהוא אינו חולה והוא אינו מסוגל להעריך את הסבירות שיהיה חולה. בעידן שבו כמעט כל האוכלוסייה מחוסנת וחיסון העדר מגן על כולנו (הסברים מיד), מעטים האנשים שבאמת יודעים איך נראה ילד חולה שעלת, חזרת או פוליו, ואיזה מוות נוראי או פגיעה גופנית קשה עלולות לגרום המחלות האלו.
האופן שבו פועל חיסון הוא תעלומה עבור אנשים רבים. החיסון הוא שיטה לחיזוק המערכת החיסונית של הגוף (זהירות, הסבר פשטני לפניכם). החיסון הפעיל, סוג החיסון העיקרי בו משתמשים היום, מכניס לגוף את גורם המחלה כשהוא מפורק או מומת או מוחלש, ומאפשר למערכת החיסונית להכיר אותו ולהיות מוכנה להילחם בו, במקרה של חשיפה למחלה עצמה. ככה מרוויחים הגנה מפני המחלה מבלי הסיכון שבמחלה עצמה.
רכיבי המערכת החיסונית הן לא משהו שאפשר לראות בעין. אי אפשר לדעת האם החיסון עובד או לא עובד. באווירה המעורפלת הזו, כשהסיכונים מהמחלות אינם ידועים ואופן פעולתו של החיסון אינו פועל, מאוד קל להכניס דיסאינפורמציה, תיאוריות קונספירציה ופסאודו-מדע.
בשנת 1998 פרסם אנדרו וייקפילד מאמר שבו טען ש-12 ילדים פיתחו תסמינים של אוטיזם בעקבות קבלת חיסון MMRV (חצבת, חזרת, אדמת ואבעבועות רוח). מחקרים רבים שבוצעו בשנים שאחר כך לא הצליחו לשחזר את הממצאים, אולם פרסום המחקר יצר תנועת התנגדות חזקה מאוד לחיסונים. במדינות מסוימות אף הופסק מתן החיסון, דבר שלא השפיע על רמת מקרי האוטיזם שאובחנו במדינה. בשנת 2004 פורסמו ניירות עמדה של המרכז לבקרת מחלות, משרד הבריאות הבריטי והמכון הרפואי של האקדמיה הלאומית למדעים, לפיהם אין שום הוכחה לקשר בין אוטיזם לחיסונים. ב-2010 משך כתב העת את המאמר מפרסום, אחרי שנמצא שוייקפילד רימה ושיקר. ב-2011 התברר כי הוא זייף את ממצאי המחקר. רשיונו נשלל.
חשוב להבין איך פועל מדע: כאשר מישהו מבצע מחקר ומפרסם ממצאים, זה לא מספיק כדי להוכיח משהו. תמיד יבוצעו מחקרים נוספים שיחזרו על הניסוי וינסו לשחזר את התוצאה ולאתגר אותה מהיבטים שונים. רק כאשר מספיק מחקרים, שעשויים נכון, מגיעים לתוצאות שתואמות זו לזו, אז אפשר לומר שתיאוריה מסוימת אכן מבוססת. במחקר רפואי השיטה עוד יותר נוקשה ומחמירה (וטוב שכך).
סיבוב הפרסה המדעי שהתרחש במקרה של אוטיזם וחיסונים לא הפריע כלל לתנועת האנטי-חיסונים. הטענה שיש קשר בין חיסונים לאוטיזם ממשיכה להתנוסס, בלי קשר לגוף המחקרים שבוצעו בתחום. הטענה לגבי שימוש בכספית בחיסונים, אינה לוקחת בחשבון שמדובר בכמויות כ”כ זעירות, שהגוף עשוי לקלוט אותם גם ממקורות אחרים. ועוד ועוד.
השיקול המרכזי שאף אחד לא דן בו, הוא נושא הסיכונים. בהיבט האישי, צריך לשקול את הסיכון שיש בקבלת החיסון עצמו, לעומת הסיכון באי-קבלת החיסון – הן סיכון מהמחלה והן סיכון מהטיפול במחלה או סיבוכים שלה. למשל, מה הסיכונים בשימוש באקמול. המחקרים שבוצעו בנושא מראים שהסיכון מקבלת חיסון קטן בהרבה. נכון, הסטטיסטיקה לא מעניינת כשמדובר בסיכוי לפגיעה בילד שלי. אבל הסיכון לפגיעה ממחלה קיים גם קיים, אפילו אם לא רואים אותו.
יש פה גם היבט ציבורי. הזכרתי קודם את חיסון העדר, הגנה שמתקבלת כאשר רוב האוכלוסייה מחוסנת, והסיכוי שהמחלה תוכל לעבור ולהדביק פרט בקבוצה שאינו מחוסן קטן בהרבה, ולכן הסיכון עבור אותו הפרט קטן משמעותית. חיסון העדר חשוב מאוד עבור חלקים באוכלוסייה המוגדרים כקבוצות סיכון: תינוקות צעירים שטרם חוסנו, קשישים ואנשים חולים שהמערכת החיסונית שלהם נפגעה (למשל מי שעוברים טיפולי כימותרפיה). ככל שכמות האנשים המחוסנים תקטן, כך תהיה כל האוכלוסייה בסכנה גדולה יותר כיוון שלמחלה תהיה דרך להפיץ את עצמה.
זה הדבר שהכי מרגיז אותי במאמרים כאלו. היום קל להמליץ למישהו לא להתחסן, ממילא הוא מוגן ע”י חסינות העדר. אבל ככל שיהיו יותר הורים שיחליטו לא לחסן את ילדיהם, כך כל האוכלוסייה תהיה בסכנה. כשאור אלתרמן מחליטה לא לחסן את הילדה שלה, היא מסכנת גם את הילדה שלי.
לא רבים מבינים איזו פריצת דרך רפואית מדהימה הביאו החיסונים. אם בעבר ילדים לא קיבלו בכלל שם עד גיל שנתיים או שלוש, כי הסיכויים שימותו קודם ממחלה היו גבוהים כל כך, היום ילדים גדלים ומתפתחים בביטחה. החיסונים היו אחד הגורמים המשמעותיים שהביאו אותנו לכך. קשה לי להבין את ההתנגדות והדחייה של כל הממסד הרפואי והמדעי שפעל כל השנים, בצורה זהירה ושיטתית, כדי להביא אותנו לכך.
אני מזמינה את אור אלתרמן ודומיה לעבור לגור בעולם שבו אין חיסונים (או אולי רק חיסונים הומיאופתיים…), אין תרופות (הרי אותו ממסד רפואי אחראי לכך), אין מים זורמים וסבון (היי, גם זה לא טבעי), ולראות עד כמה זה מוצא חן בעיניהם. אם תשרדו, נסכים לקבל אתכם בחזרה. בינתיים, אל תפגעו בילדים שלנו. תודה.
תגובות אחרונות