הלכתי לשבתרבות במבשרת כדי לשמוע את שלי יחימוביץ’. היה קהל קטן (בכל זאת, שבת בבוקר ביום אביבי נהדר), עם נציגות נכבדה לבני הגיל השלישי אבל גם צעירים יותר, כולל שמיניסטים. את הדיון הנחתה אילאיל שחר שהיא גם תושבת הישוב, והוא היה במתכונת של שאלות ותשובות. היה מעניין ומצאתי את עצמי מאוד מזדהה עם הרבה מהדעות (זה לא חדש) ובעיקר התרשמתי מההתעקשות למצוא איזון נכון בין דילמות שונות שמאפיינות את המדינה והחברה שלנו, ולא להגיע לקיצוניות, יחד עם ההתרחקות מפופוליזם ונסיון לישב אידאולוגיה מוצקה עם פרגמטיות.
הפוסט הזה אינו תיעוד של הדיון כולו, אלא רק כמה דברים שרשמתי לעצמי:
חלק לא קטן מהדיון נסב סביב שאלות של פוליטיקה, מפלגות ובחירות. יחימוביץ’ מעריכה שהבחירות קרובות מכמה סיבות: ראשית, נתניהו יעדיף לקיים את הבחירות לפני הכהונה השניה של אובמה; שנית, היא מעריכה שלממשלה יהיה קושי להעביר תקציב ב-2013 מה שיגרום לנפילת הממשלה ונתניהו ינסה להמנע מכך; שלישית, כתב האישום נגד איווט ליברמן. היא מנהיגה את המפלגה כאילו הבחירות בפתח, למשל, מבחינת התארגנות לוגיסטית.
בעיניה המצב הטבעי הוא שתי מפלגות גדולות – ליכוד מול עבודה והיא תפעל לכך שמפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה והמרכזית בגוש השמאל. “אי אפשר להשפיע מהשוליים” ולכן כדי להשפיע צריך להפוך להיות מיינסטרים ולהיות בקונצנזוס. היא צופה שקדימה תתפורר, ומקווה שחלק גדול ממצביעי העבודה בעבר יחזרו להצביע אליה, וכמוהם גם מצביעים אחרים שלטענתה מפלגת העבודה היא המקום הטבעי עבורם. אל יאיר לפיד היא התייחסה כאל “מפלגת אווירה”, שכמוה יש לטענתה כמעט בכל מערכת בחירות. היא מקווה שהציבור הישראלי מפוכח מספיק כדי שלא לתת את קולו למפלגות אווירה כאלו, ולא לבזבז את קולו.
היא מכירה בכך שמפלגת העבודה התנהגה בעבר בצורה בעייתית, ובעיקר היא מתייחסת לתקופתו של ברק שהיתה כהגדרתה “שפל המדרגה”, בעיקר בגלל שהעבודה לא הפנימה את העובדה שאיננה מפלגת שלטון יותר. לשאלה האם תיכנס לקואליציה עם נתניהו השיבה יחימוביץ’ שלהיות באופוזיציה זו לא אידאולוגיה ורק מהקואליציה אפשר להשפיע, אבל לא בכל מחיר. הםא לא תסכים להכנס לקואליציה שבה לא ניתן יהיה להשפיע בנתיב המדיני ובנתיב הסוציאל-דמוקרטי.
אחד המשתתפים שאל אותה איך מסתדרת ההצהרה שלה בעבר שאינה רואה את עצמה כמועמדת לראשות הממשלה, עם רצונה להפוך את מפלגת העבודה למפלגה הראשונה בגוש השמאל. יחימוביץ’ הכחישה שאמרה זאת אי-פעם ואמרה שהיא בהחלט רואה את עצמה מועמדת לראשות הממשלה. עם זאת, היא אומרת, צריך להיות מחוברים למציאות והמציאות היא שהיום מפלגת העבודה חלשה והליכוד בראשות נתניהו חזק. המטרה שהיא מציבה היא להיות המפלגה השניה בגודלה בישראל כדי להוות משקל נגד לנתניהו, במטרה בהמשך להחליף את הממשל.
לגבי שיטת הממשל, היא מביעה התנגדות לעיסוק "האופנתי" כלשונה בנושא, שנובע לדעתה מתחושה של חוסר נחת ש”משהו לא בסדר”. אבל הבעיה בעיניה אינה בשיטה, שהיא אולי לא מושלמת אבל מספקת, אלא הבעיה היא במהות והתוכן. “זו לא הרצפה עקומה, זה הרקדנים שהם לא משהו”. את האנרגיה שמושקעת בשינוי השיטה צריך לדעתה להשקיע בדיון על התוכן. מעבר לזה, היא חושבת שלשנות שיטת ממשל בתקופה שבה לאיווט ליברמן יש השפעה פוליטית כל-כך גדולה, זה משחק מסוכן שעלול להסתיים בשיטה נשיאותית ובפגיעה אנושה בדמוקרטיה. פרגמטיות, כבר אמרנו?
רוב הדיון לא נגע כלל בסוגיות של כלכלה וסוציאל דמוקרטיה. (אולי זה מה שקורה כשכתבת מדינית מנחה את הדיון). כשכן עלה הנושא, יחימוביץ’ דיברה על כך שהכינוי “סוגיות חברתיות” מקטין את המשמעות, וכי מדובר בנושאים שיש להם משמעות לאומית ומוסרית וגם ביטחונית, כי לשאלה של חלוקת התקציב יש השפעה על החוסן הציבורי, והקטנת פערים בחברה תביא לחברה חזקה יותר. היא דיברה על בעיית הפערים ועל שליטי ההון שיחד עם מדיניות הממשלה הנוכחית מייצרים אווירה דרוויניסטית שבה החזק שועט קדימה והחלש ניגף לאחור, ובדרך מתרסק מעמד הביניים.
כשעלתה השאלה של עמדתה ביחס להתנחלויות, היא הסכימה עם כך שהקצאת כספים להתנחלויות באה על חשבון דברים אחרים בתקציב, אבל אמרה שאסור להסתכל על הנושא הזה בצורה נקודתית אלא בצורה כוללת יותר. נכון, היא אמרה, אני חושבת שבמסגרת הסכם שלום נצטרך לפנות התנחלויות, אבל העובדה שיש לשנות את המדיניות הקיימת אינה אומרת שצריך להתנער מהאחריות ההיסטורית כלפי המצב הקיים ובוודאי שלא לעשות בדרך דה-לגיטימציה לציבור שלם. לדעתה, בכל הקשור למדיניות הסוציאל-דמוקרטית, אין סיבה שהמתנחלים לא יהיו שותפים לתפיסת העולם שלה, שמתאימה מאוד להתישבות.
בנושא המדיני, היא תומכת בשתי מדינות לשני עמים ובמתווה קלינטון. לטענתה יש הסכמה ציבורית לרעיונות האלו ומה שדרוש הוא הנהגה ש”תבקיע את המהלך”. המטרה שלה היא להעצים את מפלגת העבודה ולהביא אותה לעמדת כח שתאפשר להשפיע על התהליך המדיני. כשנשאלה האם היא בעד או נגד תקיפה ישראלית באירן, היא התעצבנה ואמרה ששום אדם אחראי לא ישיב לשאלה כזו, ושהפטפטת הנוכחית מסוכנת לישראל. לדעתה לא השתנה דבר וכתמיד כל האופציות על השולחן, אבל האופציה הצבאית צריכה להיות תמיד האחרונה. אירן גרעינית היא לא בעיה ישראלית אלא בעיה בינלאומית, ואם ישראל תנסה לטפל בנושא הזה בעצמה, היא תהיה בבעיה. בינתיים צריך למצות את הסנקציות הכלכליות, שרק עשירית מהן מוצו עד כה ולפגוע בייצוא מאירן.
יחימוביץ’ נשאלה גם על סוגית המגדר – האם כאשה קשה לה יותר להנהיג ולקבל את אמון הציבור? אין ספק, היא ענתה, שיותר קל להיות גבר מאשר אישה. מספיק להסתכל על היקף היצוג הנשי בכנסת, הנמוך לעין שיעור מאחוז הנשים באוכלוסיה. נשים מחזיקות בפחות עמדות כח, פחות כסף. למעט האליטה המשפטית, באף אחת מהאליטות אין יצוג שווה לנשים. אפילו במקצועות נשיים, כמו הוראה, יש הרבה יותר גברים מנהלים. היא סיפרה שלעיתים קרובות אומרים שהבעיה היא ש“לא עשית תפקיד בטחוני” (במקום לומר לה "הבעיה היא שאת אישה") ושהיא משיבה שיש לה פגם גנטי – היא אישה – ופגם ביוגרפי – היא לא היתה גנרל. ולמרות זאת, היא חושבת שגם למי שלא עשה תפקיד של גרנל יש מה לתרום בתפקידי הנהגה ואף יש לו ערך מוסף.
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
תגובות אחרונות