שש בבוקר

שבועיים חלפו ובמהלכם לא מעט טלפונים, עצבים ותסכול, אבל בסופם נראה שהדברים מתחילים להסתדר. למי שלא קרא את הפוסט הקודם, לפני קצת יותר משבועיים קיבלתי חשבונית מופרכת על 606 ש"ח מהנתיב המהיר, שכללה קנסות בסכום כפול (ויותר) מהמחיר שהייתי אמורה לשלם בפועל. יום אחר כך גם גיליתי שכרטיס האשראי שלי חויב בסכום שבינו ובין החשבונית אין שום קשר. בהמשך נולד חיוב נוסף מסתורי, שצפוי להגבות מהכרטיס בחודש הבא.

התברר לי שיש היררכיה: יש מוקד שיחות שבו הנציגים מוסמכים רק לקבל הודעות. יש מוקד שירות שנציגיו יכולים להזין את הפניה, לעקוב אחרי היסטורית הפניות שלי ולהפנות את התלונות שלי הלאה. ויש את הנהלת חשבונות, אותה קבוצת אנשים שאינה עוסקת בתקשורת עם הלקוח הפשוט, ורק דרך נציגי השירות ניתן להעביר ולקבל מהם מסרים. חברו את זה לאיזו מטאפורה שבא לכם.

הנהלת חשבונות, עם זאת, לא ישבה בחוסר מעש והסתפקה בשליחת נציגי השירות חזרה אלי עם מידע חלקי. מעקב קפדני אחר חשבון האשראי שלי גילה לי כי זוכיתי בסכום מסתורי של 441 שקלים. "אלו כנראה הקנסות שעירערת לגביהם", תאמרו. ובכן, כך חשבתי גם אני, אבל בילוי קצר עם ידידי המחשבון גילה לי שסכום הקנסות וגובה הזיכוי אינם זהים, וממילא, אותם 606 ש"ח מעולם לא ניגבו ממני בפועל. כשאמרתי את זה לנציגת השירות בשיחתנו הבאה, הנהלת חשבונות הגיבה וגבתה אותם ממני בחזרה כדי לקזז את הזיכוי. Talk about divine intervention.

היום, אחרי שתי שיחות טלפון (ואיבדתי ספירה כמה היו בימים שלפני כן), הצלחתי לקבל תשובות שגם הסתדרו עם המציאות:

• החשבונית שקיבלתי היתה על פברואר. היא מעולם לא נגבתה, ואני אקבל חשבונית אחרת שתהיה על סכום של פחות משליש, עבור הנסיעות בלבד.
• החיובים שהופיעו בחשבון האשראי היו עבור מרץ ואפריל. הם אינם כוללים קנסות. את החשבוניות עבורם מעולם לא קיבלתי עקב תקלה שהם חוו במערכת החשבוניות, והן ישלחו אלי בקרוב.

עכשיו נותר לי לחכות בסבלנות ולגלות, האם אמנם ייגבו ממני הסכומים שהובטחו, והאם אמנם החשבוניות עבור מרץ ואפריל יהיו הגיוניות.

בלי קשר, משהו חמוד שהצחיק אותי היום: הארטו מפרסמת תוכנית וידאו שנקראת My Drunk Kitchen, ובה – כפי שאולי ניחשתם – היא מבשלת תוך כדי שתית אלכוהול, ומשתכרת להנאתה. התוצאה משעשעת מאוד. אני חושדת שאת עריכת הוידאו היא עושה כשהיא פיכחת. כך או כך, מדובר בבחורה מוכשרת במיוחד.

להנאתכם, הפרק האחרון:

את הפוסט הזה אני מגלגלת בראש וכותבת כבר הרבה זמן, ומשום מה לא פרסמתי אותו. קצת מוזר לעשות את המעבר החד מפוסט לוחמני בנושאים מקומיים, לפוסט חופרני בעניינים, ובכן, עוד יותר מקומיים. אבל זה טיבו של בלוג אקלקטי. מחר נחזור למשהו קליל יותר.

בסוף הקיץ הקודם החלטתי שהגיע הזמן ללכת ללמוד. זו החלטה שאני דוחה כבר הרבה שנים, לפחות מאז היום שבו הפכתי לאמא. לא שהתירוצים נגמרו, גם אז הייתי עם תינוקת פיצית בת פחות משנה, עבודה בתפקיד מאתגר ועוד אי-אלו מחויבויות. אבל השתכנעתי שתמיד תהיה לי סיבה לדחות ולכן צריך פשוט לקפוץ למים. העזר כנגדי הציע שאבחר בתואר מתחום “מדעי הדשא”, כזה שאוכל לעשות במינימום השקעה ובלי להרגיש. אבל אני לא רציתי לעשות תואר כזה, רציתי תואר שירגיש כאילו קיבלתי משהו מעבר לתעודה.

אחרי התלבטויות שונות, ואחרי שפסלתי תארים מעניינים כמו פילוסופיה של המדע, או תואר שהוא שילוב של מדעי הטבע ומנהל עסקים, מטעמי השקעה מטורפת, החלטתי לעשות תואר בתחום מדעי המידע, במגמת ניהול ידע*. לא מעט אנשים שמעו את זה ותהו האם אני לומדת שם משהו חדש, ואכן יש הרבה מאוד קורסים שחוזרים על דברים שאני יודעת ממילא מתוך נסיון מקצועי, אבל אני כן מפיקה מהתואר לא מעט בהיבט האקדמי. כרגע אני מחכה לקבלת אישור על בקשתי לעבור למסלול עם תזה, ואז התואר הזה גם יהפוך לתואר מחקרי. נכון, לא בדיוק תרופה לסרטן, אבל גם זו אקדמיה.

וכך החל מסע לא פשוט. את התואר בחרתי לדחוס לשנתיים במקום שלוש**. אני עובדת במשרה מלאה – אמנם בתפקיד לא ניהולי, אבל תובעני בהחלט. והבית לא נעלם – שלושה ילדים, מהם אחת בת פחות משנה וחצי, ובעל.

יש לזה כל מני השלכות. בלימודים אני מצליחה (טפוטפו) אבל בפירוש לא משקיעה כמו שהשקעתי למשל בלימודי התואר הראשון. אני קוראת פחות, עושה את המינימום הנדרש וברגע האחרון. אני תמיד מרגישה שזה לא מספיק, ובעיקר מרגישה שאם הייתי מקדישה לכך יותר, הייתי מפיקה הרבה הרבה יותר מהתואר הזה (מבחינה אישית).

בעבודה אני עובדת רוב הזמן בגישת כיבוי השרפות, ובעיקר עסוקה בהתנצלויות. יש לי מזל שאני עובדת עם קבוצת אנשים נחמדים מאוד, שיש להם הרבה סבלנות. אני מקווה שהיא לא תאזל לפני שהתואר הזה יסתיים.

בבית… אתם בטח מנחשים. משפטים כמו “אמא, אני מתגעגעת” או “מתי נוכל לבלות קצת ביחד” הפכו להיות שגורים מדי אצלנו. לפני שבוע מצאתי את עצמי מנסה נואשות למצוא תאריך שבו אוכל לצאת לבילוי זוגי עם בעלי – אני מדברת על יציאה לקולנוע, לא סופשבוע בצימר… על עבודות הבית אני בכלל לא מדברת. בסוף סיכמנו שנמצא איזה ערב ביוני. אני מנהלת קרב בלימה מול הבלגן והכביסות, ובדרך כלל מפסידה. את רגשות האשם אני צריכה לטאטא כל בוקר מתחת לשידה.

המחיר הכבד ביותר של כל זה, כבד במובן המילולי ביותר של המילה. אני נושאת על עצמי קילוגרמים עודפים שהצטברו בהריון וממשיכים להצטבר. אני לא מצליחה להביא את עצמי לגייס את הכח הנפשי שנדרש לי כדי להלחם בזה. את ההצלחה בעבר אני מייחסת – בין יתר הדברים – להחלטה להביא את נושא המשקל לראש סדר העדיפויות שלי, לפנות לכך זמן ולהתגייס כל כולי לעניין. זה אומר ספורט, והקפדה על תזונה מסודרת ובריאה, ותשומת לב קפדנית. כיום אני מרגישה כמו שמיכה קצרה מדי שמנסה לכסות על שטח גדול מדי. אני לא יכולה להכניס עוד משהו מבלי שמשהו אחר ייפגע.

אז לא. אני לא מוכנה לוותר על אף אחד מהדברים האחרים שממלאים את חיי כרגע, ולכן אני משלמת את המחיר ונשארת כמו שאני. שוב התחושה המשונה הזו, שתוקפת אותי מדי פעם כשאני עוברת ליד מראה או השתקפות בחלון ראווה, ותוהה מי זו שמציצה שם. שוב התחושה שהגוף שלי לא בנוי לחיות עם עודפי משקל כאלו. יש בקרים שאני מרגישה רע כל כך – שמנה, כבדה, מוזנחת. שוב התהיה האם אי פעם אצליח לחזור לעצמי.

נכון שבסוף זה ישתלם?

* באוניברסיטת בר-אילן
** שלוש בגלל לימודי ההשלמה

[פוסט מתעדכן - עדכונים בהמשך]

אז נרשמתי לנתיב המהיר. מתברר שתמורת עלות משתנה (לפעמים סבירה ולפעמים מופרכת – עוד לא הבנתי את החוקיות מאחורי העניין), אני יכולה לקצר חצי שעה מהנסיעה לעבודה כל יום. זה מספיק משמעותי מבחינתי.

התהליך קצת מסורבל – נרשמים דרך האתר, מקבלים קוד מיוחד ואז נכנסים ומאשרים אותו, נותנים כרטיס אשראי וכו’. אבל זה חד פעמי, אז לא נורא. נרשמתי בסוף ינואר ומאז אני משתמשת בנתיב המהיר באופן קבוע.

בתחילת אפריל קיבלתי טלפון מנציג שירות שלהם. הוא היה מאוד מנומס, הסביר לי שהיתה להם תקלה באתר, וכל מי שנרשם בגל הראשון של הנרשמים, לא נקלט בצורה טובה. ביקש את פרטי כרטיס האשראי שלי והבטיח שכעת יוסדר הרישום. “ומה לגבי הנסיעות שביצעתי בחודשים הקודמים”, שאלתי אותו. הוא הבטיח לי שזה יטופל ושאין לי מה לדאוג. ואכן, לא דאגתי.

היום נחתה בתיבת המייל שלי חשבונית ראשונה על חודש פברואר. עיינתי בה וחשכו עיניי – חוייבתי ב-600 שקלים. לרגע לא שיערתי שאגיע לסכומים מטורפים כאלו. אולם עיון נוסף בחשבונית גילה לי שמתוך 600 שקלים, מעל 420 ש”ח הם קנס – קנס ששילמתי בגלל שנסעתי בנתיב המהיר מבלי להירשם, כביכול.

אני בטוחה, קוראי היקרים, שלכולכם ברור מה קרה. אחרי לא מעט נסיונות, הצלחתי לתפוס את ריטה משירות הלקוחות של הנתיב המהיר, שהבטיחה לי שהיא פותחת מייד “בקשה” להנהלת חשבונות לבדוק את הנושא. היא גם הבטיחה שהם מחוייבים לטפל בתוך 10 ימי עבודה.

עכשיו נותרו לנו שבועיים לתהות במהלכם:

האם תצליח אדוה לקבל תשובה בתום עשרה ימים, לגבי בקשתה?

האם תקבל אדוה זיכוי על החיוב השגוי?

כמה חודשים יחלפו עד שתקבל אדוה את הכסף בפועל?

האם גם החשבונית הבאה תכלול חיובי קנסות בלתי מוצדקים?

כל זאת ועוד, בפרקים הבאים. בינתיים, אתם מוזמנים להמר.

[עדכון 6/5]

מאוחר יותר אתמול בדקתי את חיוב האשראי שלי, ואכן מצאתי חיוב של הנתיב הנתיב המהיר בסוף אפריל (6 ימים לפני שקיבלתי את החשבונית), אבל הפתעה: החיוב היה על סכום אחר לגמרי מכפי שמופיע בחשבונית, חיוב בסך 260 ש"ח לערך. סכום שפשוט לא דומה לשום דבר…  שוב פצחתי בסדרת נסיונות להתקשר לשירות הלקוחות שלהם. לאחר כמה שעות התקשר אלי נציג שלהם, שמע את ההסבר שלי וביקש את מספר החשבונית.

"אין לי את החשבונית. היא על המחשב בבית, ואני לא נמצאת כרגע בבית", הסברתי (שהרי כשהייתי בבית הם לא היו פנויים לדבר איתי…)

זה מיצה את יכולתו של הנציג לעזור לי. הוא לא יכול לבדוק שום דבר בלי חשבונית, והוא לא יכול לבדוק את החשבונית בלי מספר חשבונית. מי האדיוט שבנה את מערכות המחשוב שלהם, תהיתי ביני לבין עצמי, ואמרתי לו "אבל אני לא שואלת כרגע על החשבונית, אני שואלת על החיוב בכרטיס אשראי, שנעשה על סכום אחר לגמרי. תבדוק בבקשה על מה חייבתם".

בשלב הזה שלף הנציג שפן חדש מהכובע: "הרכב בבעלותך?"

"לא", הודיתי, "זה רכב ליסינג".

משום מה זה היה טיעון מנצח מבחינתו. הוא הסביר לי שרשמתי את הרכב כאילו הוא בבעלותי למרות שהוא רכב ליסינג. לא יכולתי להתווכח איתו (מי זוכר מה כתבתי לפני שלושה חודשים) ובעיקר לא הבנתי מה הקשר – הרי לחייב את החשבון שלי הם לא היססו. אבל לתת לי מידע על החיוב – זה לא, לא בלי ייפוי כח מחברת הליסינג. כמובן שהטיעונים האלו לא עשו שום רושם על הנציג.

נפרדתי ממנו, עצבנית עוד יותר. נמשיך ביום ראשון.

[עדכון 11/5]

ביום ראשון לא הצלחתי לקבל מידע. בשעות הבוקר הצלחתי לתפוס נציג, מסרתי לו את כל המידע שביקש, והשיחה הסתיימה בכך שהוא עדיין לא ידע לתת לי תשובות. מכיוון שהשיחה הקודמת הסתיימה במשפט עצבני שלי שבו דרשתי שמנהל יתקשר אלי בפעם הבאה, התירוץ שקיבלתי היה "את אמורה לקבל שיחה מהמנהלת תוך 24 שעות". ואכן, השיחה הגיעה, ממספר חסום, כשהייתי באמצע פגישה. המנהלת השאירה הודעה עליזה, שבה בישרה לי שהיא חזרה אלי כמו שהבטיחו, ושאני מוזמנת להתקשר לשירות שלהם שפתוח עד שש. פחח.

יום העצמאות נגמר וחזרנו לשגרה, ושוב אני מנסה לקבל תשובות. עכשיו אני מסרבת לתת להם לבזבז את זמני, ומיד בתחילת השיחה אני שואלת האם אני מדברת עם נציגה או עם שירות ההודעות – כדי שלא אצטרך לספר את כל מה שמטריד אותי, רק בשביל שאח"כ יגידו לי שנציג יתקשר אלי יותר מאוחר.

אם הייתי מנסה להתנתק, יש שיטות שונות שאפשר לאמץ. אבל לא, לי יש דרישה הרבה יותר מורכבת. אני רוצה לקבל שירות.

[עדכון 20/5]

סוף הסיפור?