שש בבוקר

או – למה לא אוכל לתת לשלום מה שהוא רוצה.

באיחור מה הגעתי לקול הקורא של שלום, שהזמין את הקוראים לכתוב לו מהו חילוני (ככה זה כשעסוקים מאוד). שלום ביקש לתת לו הגדרה שאינה על דרך השלילה (אני חילוני כי אני לא דתי), וניסיתי לחשוב כיצד אפשר לתת לו את התשובה שהוא מבקש.

אני יכולה לתאר את תפיסת העולם שלי בכל מני אופנים. אני יכולה לומר שאני דוגלת בחשיבה ביקורתית וספקנות. אני יכולה לומר שאני דוגלת בתפיסה ליברלית. שחופש המחשבה וחופש הפרט הם ערכים שאני משתדלת לחיות על פיהם.

תרשו לי לצטט את ג’ון: “Imagen no religion”. דמיינו רגע שאין דתות בעולם. האם במצב כזה, הייתי נדרשת להגדרה “חילונית”? אני חושבת שלא. אני חושבת שהסיבה היחידה שאני נדרשת להגדרה הזו כיום הוא עצם קיומה של הדת והעובדה שהאמונה בדת נפוצה כל כך.

ובכל זאת משהו מזוית אישית. כשהייתי ילדה בכיתה ד’, עברתי לבית ספר חדש ונתקלתי לראשונה בדת, או יותר נכון, בדתיים. עד לרגע זה, כילדה שגדלה בבית חילוני לגמרי, הכרתי את הדת בעיקר בדמותם של חגי ישראל כפי שאלו משתקפים בלימודים בבית הספר ובגן, קבלת שבת (איזה טקס נחמד) ודרך סיפורי התנ”ך (באמת סיפורים נחמדים. אני אוהבת מיתולוגיה).

בבית הספר החדש היו לא מעט תלמידים ממה שמכונה “מסורתיים” ויש מי שיכנה אותם “דתיים לייט”. מכיוון שקשה לצפות מתלמידים בכיתה ד’ לשיח ברמה גבוהה במיוחד, הדיבורים היו סביב שמירת שבת, כשרות והאם אומרים אלוהים או אלוקים. משהו בדיבור הבלתי פוסק הזה כנראה השפיע, כי יום אחד בארוחת ערב שבת, אמרתי לאמא שלי שאני רוצה שנעשה קידוש בבית.

אמא שלי התגברה על התדהמה (בקושי קל), ואז שאלה אותי “למה?”. ופה נשארתי בלי תשובה. במהלך השבועות שחלפו, הפכתי שוב ושוב בשאלה הזו, למה – למה אני רוצה להכניס הביתה סממנים של דת? בראייה לאחור הבנתי שזה נבע בעיקר מסקרנות, כי אם כל כך הרבה אנשים עושים את זה, בטח יש בזה משהו טוב.

ככל שהתבגרתי ניסיתי להבין טוב יותר מה יש בה בדת והאם יש משהו בדת שיכול לדבר אלי.התשובה היתה ונשארה שלילית, כיוון שאמונה בדת משמעותה אמונה בקיומו של אל, ואת זה מוחי פשוט סירב לקבל. כך שנשארתי אני ללא דת ועם התווית “חילונית”.

עברו עוד כמה שנים עד שהבנתי שאת האמירה של אבא שלי, לפיה אי אפשר לנצח בוויכוחים על פוליטיקה ודת, צריך לפרש בצורה הכי מילולית ולדעת מתי לסתום את הפה כדי לא לחטוף מכות…


(מקור התמונה: וויקיפדיה)

אני מתה על כתבות כאלו. במסגרת חינוך הציבור למודעות צרכנית, התפרסמה היום ב-ynet כתבה שמדברת על שילובי מזון שגורמים לכם נזק. הכותבת אוסנת הראל סוקרת צירופי שונים שגורמים נזק לגוף, כמו שתיית קולה בזמן הארוחה, שפוגעת ביכולת לספוג את החומרים המזינים שבאוכל, וכן צירופים שמבטלים זה את יתרונותיו של זה, כגון תה עם חלב – החלב מפחית מרמת נוגדי החימצון שבתה.

אין לי ספק שאוסנת הראל יודעת על מה היא מדברת. היא אשת מקצוע והאתר שלה נראה מאוד רציני. אני גם לא חדשה בעולם הזה של מידע תזונתי ואני לומדת עוד ועוד על המורכבויות האלו. אני לא לבד – מגיל צעיר מחנכים אותנו להכיר את המזון שאנחנו אוכלים. יש תוכניות לימודים בבתי הספר, משרד הבריאות מגדיר את פירמידת המזון. כל מי שעושה דיאטה לומד לכל הפחות להכיר את תכולת הקלוריות, שלא לדבר על אחוז הקלוריות משומן, כמות חלבונים ופחמימות, אינדקס גליקמי, עומס גליקמי, חומרי טעם וריח, צבעי מאכל, מזל אסטרולוגי ומשמעות נומרולוגית.

הכתבה המדוברת אמורה, גם לפי עדותה, לעורר בקוראים מודעות. אבל עומס המידע שאנחנו צריכים לזכור וכמות השיקולים שאנחנו צריכים להפעיל לגבי המזון שאנחנו אוכלים או הארוחות שאנחנו מגישים בביתנו, עבר כבר מזמן את הכמות והמורכבות הסבירה. אולי אזכור שלא כדאי לשתות תה עם חלב (כתבה בעודה לוגמת מכוס הצ’אי המהביל על שולחנה) ואולי אזכור שלא כדאי לשתות בירה עם חלב ודגים, אבל הסיכויים שאזכור ואיישם את כל ההמלצות האלו קלושים. בטוח שלא אבקש בבית הקפה שיגישו לי את המוזלי מופרד לרכיביו, כשאני מנסה לאכול משהו שהוא לא סנדוויץ’ בחצי השעה שיש לי לפני שיעור.

"אז מה את רוצה?" יקשו חלק מהקוראים.

אני באמת לא יודעת. ברור לי שהאחריות לבריאותי ובריאות משפחתי מוטל עלי ולא על אף אחד אחר. אבל הייתי שמחה אם זה לא היה כל כך מסובך, גוד דאמיט.