שש בבוקר

אתמול בערב התקשרה אלי אשת טלמרקטינג (טלמרקטיסטית?) וסיפרה לי בהתלהבות על ספריית טיים-לייף, ועל ההזדמנות שלי לארח איש מכירות שלהם, שיציע לי את מרכולתו.

את ספרי טיים-לייף אני מכירה מילדות. הייתי בת שש בערך כשההורים שלי קנו הביתה כמה עשרות ספרים מספריית טיים-לייף. את הספרים האלו קראתי, שוב ושוב, ודרכם היכרתי עולמות מרתקים. הרחקתי אל החלל, טיילתי בארצות שונות. הכרתי את האדם הקדמון ומצריים העתיקה, ולמדתי איך התקדם האדם עד לרנסנס והרפורמאציה. טעמתי לראשונה מבריכת הידע המרתקת של גוף האדם, התא, ההתפתחות, החשיבה, המדע.

אני לא היחידה שקראה אנציקלופדיות להנאתה, אולם בעוד שרבים הסתפקו בבריטניקה לנוער, אני גמעתי ספרים עבי כרס שהכילו אותר בלום של ידע מרתק. הספרים האלו יושבים גם היום על מדף בביתי, קצת דהויים, קצת מיושנים. שמחתי להזדמנות לרכוש מהדורה עדכנית של הספרים האלו, שתעשיר את הידע של ילדיי. קבענו להיום בערב.

עדיאל הרוכל הגיע אלינו באיחור אופנתי, והציג לנו שלל של סדרות בכרומו צבעוני. אחרי סדרת התגליות לילדים, סדרת הפדגוגיה בגרוש לילד, התנך בגירסה הקלה-לעיכול וערכת לימוד האנגלית לילד, הגענו לגולת הכותרת. סדרת הדגל של ספרי טיים-לייף לנוער, התגלתה כמשהו שמאוד מזכיר לחם קל: זה בגודל של כיכר לחם, זה נראה כמו לחם, קוראים לזה לחם, אבל יש לזה ערך תזונתי של קלקר.

הסדרה לנוער כללה 11 ספרים עבי כרס, בנושאים כגון "תרבויות קדומות" או "חלל", אבל התוכן נראה כאילו מישהו הוריד לדפוס פרומו של ערוץ לוגי. כל הדפים מכילים תיבות צבעוניות זוויתיות, המכילות תמונות וטקסטים קצרים, או כמו שקרא להם סוכן המכירות – "גימיקים". כמות הטקסט נטו שנכתב בכל נושא היתה זעומה. מסביבו יכולתי למצוא תיבה עם כותרת ענק "הידעתם?!" ובתוכה שני משפטים על איזו אנקדוטה איזוטרית כזו או אחרת, או תיבת "אז והיום" שמספרת איך פעם היו מחשבי ענק והיום יש מחשבי כף-יד. רדוד להדהים.

מבלי לרצות להשמע מיושנת מדי, תהיתי האם יש להם גם ספרים שבהם יש טקסטים קצת יותר מעמיקים, ואם אפשר – כתובים ברצף. לא, הסביר לי הסוכן, זה לא הולך היום. אני תוהה אם זה לא הולך היום בגלל שהילדים לא קוראים, או בגלל שמישהו בהוצאת הספרים חשב שזו הדרך הכי טובה למכור, ואנשי המכירות מסבירים לכולם ש"זה מה שהכי מתאים לילדים היום". כשהתעקשתי על ספר קצת יותר מעמיק, הציע לי אנציקלופדיה.

אנציקלופדיה בדפוס. רלוונטי? או שזה משהו שאבד עליו הכלח? זו בהחלט דילמה. האם אנחנו צריכים להוציא מעל 2000 שקלים על ערימת ספרים שהפכה מיושנת ביום בו ירדה לראשונה לדפוס? האם מאגר המידע הבלתי נגמר של האינטרנט, וויקיפדיה בראשו, לא מספיק כדי לענות על כל הצרכים של ילדינו?

בשורה התחתונה אני חושבת שזה עדיין רלוונטי, מכמה סיבות. וויקיפדיה הוא כלי מצויין ואין ויכוח שרמת העדכניות שלו גבוהה לאין שיעור מזו שכל אנציקלופדיה מסוגלת להגיע אליה. אבל לאנציקלופדיה מודפסת יש כמה יתרונות שחבל לפספס. את וויקיפדיה אי אפשר לקחת איתך למיטה ופשוט לקרוא. או לשירותים (אלא אם כן אמא מסכימה להשאיל את הלפטופ שלה). הערכים כנראה מדוייקים יותר (לא תמיד*), ובעיקר כתובים בשפה עשירה, נכונה דיקדוקית ומתאימה לכתיבה אקדמית או לימודית. ולא פחות מכל זה, אני מעדיפה שהפתרון של פתיחת ספר וקריאה ממנו כחלק מהכנת שיעורי הבית, יהיה לא פחות מתאים מאשר גוגל.

לא היינו משוכנעים שדווקא האנציקלופדיה המסוימת הזו (יבנה לרוס) היא הטובה ביותר מבין מה שיש בשוק. גם המחיר היה גבוה – ירדנו ל-1800 ב-10 תשלומים, שהדרדרו לפתע ל-6 תשלומים ("את עוזרת לי ככה"). אבל מה שסגר את העניין, הוא שהסוכן היה טיפש מספיק לומר לבעלי כמה משפטים מתנשאים באמצע ההתיעצות שלנו, בסגנון "מה שאתה לא מבין, זה שהאינטרנט אף פעם לא יהיה במקום ספר" והצליח לעצבן אותו באופן בלתי הפיך. אז לא קנינו האנציקלופדיה, בסופו של דבר.

אבל נקנה. יום אחד.

---

* זה מחקר שנעשה ביחס לוויקיפדיה באנגלית – אני לא בטוחה שזה נכון גם בעברית.

google הוסיפו היום תכונה חדשה ל-Gmail: ערכות רקע. קצת עניין בג'ימייל שלי! ביליתי שעה במשחקים עם הערכות השונות, החל מהערכות הסולידיות הפשוטות יחסית, דרך כל מני ערכות יצירתיות יותר או פחות.

  

אלו ממש מצאו חן בעיני. הנינג'ה ממש cool. אבל אחרי חמש דקות נאלצתי להודות בפני עצמי שבתיבת הדואר שלי זה הרבה יותר מדי רעש בעיניים.

  

מי לעזאזל בוחר כזו ערכה? אני תוהה על איזה חסכים זה מפצה.

לבסוף, בעידודה הנלהב של עמית בת ה-9, נשארתי עם "פריחת הדובדבן" הורדרד. גם אני קצת kawaii! (המממ. not)

עכשיו נותר רק לתהות, כמה זמן ייקח לי עד שאחזור לממשק הקלאסי.