שש בבוקר

pop quiz hot shot!

את נמצאת לבד בבית (פלוס ילדים, כלב, חתול ודגים*).

מתישהו בערב הבת שלך ציינה שליד האקווריום קצת רטוב. את ייחסת את זה לתחביב החדש של החתול לנסות לדוג את הדגים מתוך המיכל שלהם.

עד שתיים בלילה ישבת ועבדת (כלומר: ניקרת מול המחשב ובין לבין הכנת מצגת וקראת בלוגים).

כשקמת סוף סוף ללכת לישון ודרכת ברגליים יחפות בתוך שלולית ענק בפרוזדור, גילית שהכל מלא במים, כולל הספרים שמתחת לאקווריום, תיק האיפור שלך (זצ"ל) והטלפון האלחוטי שחיפשת תירוץ לזרוק (טדאאאם).

What do you do?
What do you do???

(התשובה במהופך – כותבת פוסט כמובן)

*דגים במערכה הראשונה, יורים באקווריום במערכה השלישית?

 כמה טיפים לפני המתכון:
1. אני אופה בתבנית סיליקון, שמבטיחה תוצאות מושלמות כמעט תמיד, והכי חשוב – לא צריך לשמן.
2. אני ממליצה להשתמש לא בתבנית שמחולקת ל-6 שקעים, אלא ל-11 שקעים קטנים יותר. זה הופך את המאפינס למשהו שאפשר באמת לאכול בין לבין.

המתכון מתאים ל-12 מאפינס רגילים או 22 קטנים.

החומרים
2 כוסות קמח
2/3 כוס סוכר
3 כפיות אבקת אפייה
3 כפיות נס קפה
1/2 כפית מלח
60 גר' חמאה מומסת
2 חלבונים
1 ביצה
1 כוס חלב 1%
1 כפית תמצית וניל
80 גר' שוקולד צ'יפס

אופן ההכנה
לערבב בנפרד חומרים רטובים ויבשים.
לשלב את התערובות בזהירות. להוסיף את השקולד בתנועת קיפול.
לחלק את התערובת לשקעים.
לחמם מראש תנור לחום 180 מעלות. לאפות כ-15 דקות או עד שקיסם באמצע המאפין יצא יבש.

ערכים תזונתיים למאפין אחד (ובסוגריים למאפין קטן)
קלוריות: 211 (115 )
חלבונים: 3.8 (2 )
פחמימות: 32.6 (17.8 )
שומנים: 6.8 (3.7 )
28.8% קלוריות שמקורן בשומן

אחרי שלא התראינו שנה, היא בוהה בי דרך משקפי השמש ואז אומרת לי: "לא זיהיתי אותך, כל כך רזית…"

היום ישבתי עם השובב הקטן, ומילאנו ביחד חוברת לימוד בנושא חשבון. חוברת נחמדה בשם "להדביק עם פילי". לקראת הסוף הגענו לעמוד הבא, בו מתבקש הילד לספור צורות שונות. "כמה עיגולים?" קראתי לו מתוך החוברת.

הוא ספר שנים עשר.

אני כמובן ספרתי שלושה בלבד, וזו היתה גם כוונתם של עורכי החוברת. הייתי צריכה להסביר לו מה היתה כוונתם של העורכים, על מנת שיוכל להצליח בתרגיל – למרות, כמובן, שהוא צדק לגמרי.

זה גרם לי לחשוב על כמה דברים. ראשית, עד כמה אני מקובעת לפעמים בדפוסי חשיבה שלימדו אותי. מיד נזכרתי בסיפור המופת "חלכן היה נמזר" מאת לואיס פאדג'ט (שם העט שתחתיו כתבו הנרי קטנר וס. ל. מור – זוג סופרים נשואים זה לזה). הסיפור הזה מספר על שני ילדים שקיבלו לידיהם במקרה קופסת צעצועים שהגיע רחוק מהעתיד. המשחק בצעצועים האלו לימד אותם גאומטריה לא-אוקלידית, באופן שהיה לחלוטין בלתי נתפס עבור הוריהם ומבוגרים אחרים. בהדרגה הם מתנתקים מן המציאות, לתוך מציאות שונה בתכלית. את הסיום לא אגלה כמובן (מי שרוצה לקרוא מוזמן לחפש את הסיפור באחת האנתולוגיות המעולות ביותר. פורסמה גם בעברית, אבל לצערי לא ניתן להשיג אותה) אבל זה סיפור שתמיד גרם לי לתהות עד כמה יכול להיות גדול הפער התפיסתי ביננו ובין הילדים שלנו.

אחר כך תהיתי איך הוא יסתדר בעתיד, כשיגיע לבית הספר. האם הוא כבר יתקבע לתפיסת העולם "הנכונה"? או אולי יתמזל מזלנו, ויהיו לו מורים שיסכימו לקבל גם תפיסות אחרות כמקובלות ונכונות?

אני תמיד מקפידה ללמד את ילדי חשיבה ביקורתית, ודרכים שונות להסתכל על כל דבר. אבל יש תחומים שבהם אני כבר לא מסוגלת לכך (או אולי מעולם לא יכולתי), וחבל לי שאולי בגלל קוצר הראות שלי, אני אולי מונעת מהם דרכים חדשות ואולי אף טובות יותר, להסתכל על העולם.