סיפור הלידה שלא נכתב

רשומה רגילה

לפני כעשר שנים, סמוך לתקופה שבה ילדתי את עמית ונועם, סיפורי לידה היו מאוד פופולריים. אפשר לומר שעבור מי שפעילה באינטרנט, לידה אינה לידה אם לא תועדה בפרוטרוט בסיפור לידה מרגש. הלידה של נועם אכן מצאה את דרכה אל הכתב, אבל את הלידה של עמית, ביתי הבכורה, לא הייתי מסוגלת לכתוב בצורה הזו.

ולא בגלל שלא היתה מרגשת – הלידה של עמית היתה אחד האירועים המרגשים ביותר שחוויתי עד היום. אבל לא פחות משהייתה מרגשת ויחידה במינה, היא היתה קשה, משפילה ומפחידה.

זו היתה לידה ראשונה כאמור ואני הייתי די קלולס. אמנם הלכנו לקורס הכנה ללידה בהדסה עין-כרם, אבל הוא התמקד בעיקר באופן שבו אדע לזהות שזו אכן לידה, הסבר קליני של האופן שבו לידה מתקדמת (על הספינות כבר יכולתי ללמד בעצמי בשלב הזה) וקצת על הטיפול בתינוק אחרי הלידה. כששאלנו על מהלך הלידה עצמו, הבטיחה לנו המדריכה שהמיילדות המצויינות של בית החולים ילוו אותנו וינחו אותנו לכל אורך הדרך.

הצירים שלי הופיע בליל חורף ירושלמי, בסיומה של סופת שלגים בת 3 ימים. הגענו להדסה הר-הצופים על כביש קפוא, חיכינו לפתיחה גדולה מספיק, התקבלנו ונכנסנו לחדר הלידה, קיבלתי אפידורל (לא עלתה על דעתי אופציה אחרת) והזמן עבר עלינו בנינוחות יחסית עד הבוקר. בבוקר האפידורל התחיל להתפוגג, הלידה הגיעה לשלב הפעיל שלה והמיילדת שלנו התחלפה. מהר מאד עברתי מאי-נוחות קלה לכאבי תופת.

המיילדת שלי, זו שהיתה אמורה להיות שם איתי וללוות אותי, נכנסה לחדר אחת לחצי שעה, המליצה לי ללחוץ ויצאה. מתישהו נכנסה לחדר מיילדת אחרת ונזפה בי: “למה את צועקת?!” אני לא בטוחה מה עניתי לה, הכל די מעורפל בשלב הזה (כנראה משהו בסגנון "מה את חושבת?"). אני זוכרת את אמא שלי ואת בעלי עומדים משני צדדי, חסרי אונים. הישועה הגיעה כשהמיילדת “שלי” נכנסה שוב לחדר והסבירה שהיא חייבת ללכת ונכנסה רס”רית קשוחה שהציגה את עצמה כמיילדת האחראית והודיעה לי שהלידה הזו צריכה להסתיים ועכשיו, אחרת עוברים ללידת מכשירים.

כשהסיוט נגמר סוף סוף, היתה כבר שעת צהריים. השלג הנמס איפשר להמוני החולים הירושלמים להגיע לבתי החולים וחדרי הלידה היו מפוצצים. מיד אחרי שגמרו לתפור את הנזק שגרם הסיום החפוז של הלידה, הודיעו לי שחייבים לפנות את חדר הלידה. את עמית לקחו לתינוקיה ואותי העבירו אחר כבוד למחלקה, שם כבר “יסיימו את מה שצריך לעשות” (בעיקר – להבטיח שהרחם יכווץ כדי למנוע דימומים).

נכנסנו לחדר גדול מחולק בוילונות וניסינו לנוח (אני) ולארגן כל מה שצריך לארגן אחרי לידה (הוא). הזמן חלף והכאבים התגברו. כשקראתי לאחות היא אמרה לי, בקול משועמם, שזה נורמלי אחרי לידה ונתנה לי אופטלגין. אחרי חצי שעה נוספת קראנו לה שוב והיא הואילה לבדוק אותי. אני ראיתי רק את הפנים של פליקס שעמד מאחורי האחות מחווירים בבת-אחת, כשחצי ליטר דם יצא מהרחם שהיה אמור להיות מכווץ אבל איש לא טרח לדאוג לכך.

חמש דקות אחר כך מצאתי את עצמי שוב בחדר הלידה, עוברת גרידה, ותפירה מחדש. הפעם כבר דאגו לתת לי את כל התרופות והטיפולים הנדרשים והעבירו אותי לחדר שמקבלות נשים אחרי קיסרי, עם הוראה שלא לקום מהמיטה לפני שיאשרו לי לקום. מישהו רוצה לנחש כמה שעות חלפו עד שקיבלתי אישור לקום מהמיטה? מישהו רוצה לנחש כמה שעות חלפו עד שנמצא איש צוות שיסכים להביא אלי את הבת שלי להנקה?

ראיתי שוב את עמית 18 שעות אחרי שנולדה.

 

היה שווה

היה שווה

 

אני נזכרת מדי פעם בסיפור הלידה של עמית. איך מה שהיה באופן מובהק מחסור בצוות רפואי הפך את הלידה שלי לסיוט שכמעט עלה לי בחיי. לשמחתי ולמזלי, הלידות שבאו אחריה כבר נראו אחרת. אני דאגתי לזה.

לפני הלידה של נועם קראתי כל ספר שיכולתי ושכרתי את שירותיה של מיילדת שהיתה צמודה אלי מרגע שהחלו הצירים בבית ועד שהועברתי אחר כבוד למקומי במסדרון (אי אפשר לקבל הכל, כמובן). הלידה של יעל הפכה ללידה מוקדמת קיסרית ושם דאגתי להפעיל את הביטוח הפרטי ולקבל מנתח מעולה שהכרנו והוא דאג שאקבל את הטיפול הכי טוב שאפשר לקבל בהדסה.

 

כשאני קוראת את הסיפורים בפרויקט מכתבים לבריאות, אני נזכרת שוב ושוב בסיפור הלידה של עמית ובכל סיפורי הביטוחים הפרטיים והפרוטקציות והקשרים האישיים שהפעלנו בכל הזדמנות שבה נזקקנו למשהו ממערכת הבריאות הציבורית. כשהילה דיברה איתי על הפרויקט, אמרתי לה שאין לי שום סיפור לתרום לה. הלידה של עמית היתה לפני 15 שנים כמעט (אלוהים-אדירים-אני-זקנה-כבר), יותר מדי זמן עבר ומאז לא היו לנו שום סיפורים טראומטיים. אבל האמת היא שהסיבה שנמנענו מטראומות נוספות כאלו היתה שדאגנו תמיד לשלם ושיש לנו חברים במקומות הנכונים. וזה לא צריך להיות ככה.

הפרויקט של הילה מזכיר וחושף את ההתמודדויות היומיומיות של אזרחי ישראל מול מערכת הבריאות. הטירטורים, סיכון החולים, הצוותים הרפואיים שקורסים בהיעדר תקנים. מערכת בריאות שממשיכה כבר עשרות שנים לתפקד בתוך מבנה ותקציב שמתאים למדינה הרבה יותר קטנה והרבה פחות צפופה. זה לא צריך להיות ככה.

שלחו גם אתם את הסיפורים שלכם. שתפו אחרים והזמינו אותם להכיר את הפרויקט. עזרו לצוות של מכתבים לבריאות להזכיר לממשלה שלנו את תפקידה ולשקם את מערכת הבריאות של ישראל.

איפה הכסף

רשומה רגילה

אומרים ש”מוטב מאוחר מאשר לעולם לא”, כך שאני לא חייבת לכעוס על עצמי שלקח לי כל כך הרבה שנים לתפוס שענייני המשפחה דורשים ניהול בדיוק כמו כל דבר אחר. כמובן, התקציב המשפחתי הוא הראשון.  במחשבה שניה, “לקח לי זמן לתפוס” זה לא ממש מדוייק. אולי נכון יותר לומר “הדחקתי נמרצות”.

כי זה מתסכל, מעצבן, מסובך.

כי זה לא פרויקט שאני עושה לבד אלא הוא מחייב שיתוף פעולה יומיומי עם יתר בני המשפחה. וזה, כידוע, קשה יותר.

כי זה דורש לחשוב כל הזמן על כמה כסף אפשר או אי אפשר להוציא.

כי זה דורש ויתורים.

 

כי זה נורא דומה לדיאטה.

 

אבל כמו שהגעתי להכרה ששמירה על המשקל שלי תורמת בסה”כ לאיכות החיים שלי, כך גם עם התקציב המשפחתי ולכן בלית ברירה נכנסתי לעובי הקורה ולקחת את זה, כהרגלי, כפרויקט.

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מנסים להתאפס על ההוצאות שלנו. יש כל מני שיטות ורעיונות. אני חיפשתי שיטה שתאפשר לי לעשות כמה דברים: ראשית, להיות מסוגלת לקבל בכל רגע נתון תמונה כמה שיותר מדוייקת של מצב החשבון ושל העמידה בתקציב. שנית, כלי שישמש לא רק לתיעוד ותחקור לאחור, אלא גם יאפשר לי לקבל החלטות ברגע נתון לגבי האפשרויות שיש לי לגבי ההוצאות שלי. ולבסוף, חיפשתי משהו שיאפשר גם לבעלי חסר הסבלנות לתעד בקלות ובמהירות את ההוצאות שלו בלי שאצטרך כל הזמן לבקש ממנו חשבוניות וכו’.

בעבר השתמשתי באקסל סופר משוכלל שבניתי. הוא אפשר לי לנהל תקציב, לתעד הוצאות ביחס לתקציב ולקבל סיכום חודשי ושנתי. זה היה מופת של מספרים וסטטיסטיקות ולתחזק אותו היה עבודה במשרה מלאה. אבל לא הרגשתי שאני מקבלת ממנו הרבה תועלת, למעט העובדה שבגלל שהתעסקתי כל הזמן כל כך הרבה בנושא של הכסף, פיתחתי נטייה לקמצנות וכך חסכתי.

ynabבסיבוב הנוכחי החלטתי שחייבת להיות דרך יותר טובה. ניסיתי ובדקתי כל מני תוכנות ואפליקציות, ולבסוף הגעתי דרך הבלוג המצויין השקל, לתוכנה שנראה כי היא נותנת מענה לכל מה שרציתי. התוכנה נקראת You Need A Budget (או בקיצור YNAB). היא מאפשרת לנהל 3 ישויות עיקריות:
1. תקציב – לכל חודש מגדירים, בחלוקה לקטגוריות, כמה כסף מוקדש לכל נושא.
2. חשבונות – אני מנהלת חשבון בנק אחד, 2 ארנקים (שלי ושל בעלי) ושני כרטיסי אשראי (כנ”ל).
3. טרנזקציות – בכל פעם שמוציאים כסף מאחד החשבונות, מציינים לאיזו קטגוריה בתקציב זה רלוונטי.

בנוסף, יש אפליקציה חינמית שמתחברת לתוכנה ומאפשרת להזין את הטרנזקציות בלבד תוך כדי שרואים מה מצב התקציב בכל קטגוריה. קל מאוד לראות את התקציב וכמה ממנו נוצל וכן יש כל מני דוחות שמאפשרים לנתח את המידע.

המידע נשמר כולו בענן, מה שאומר שאחרי שמעדכנים משהו במחשב או באפליקציה שלי או של בעלי, זה מיד מתעדכן בכל המקומות. כלומר, אני רואה בזמן אמיתי מה המצב שלי וכמה תקציב יש לי בכל קטגוריה. זה מאפשר לי לתכנן את ההתנהלות שלי קדימה ולא רק לנתח בדיעבד מה עשיתי. האפליקציה פשוטה ונוחה, וזה עזר לי לעבור את המשוכה השלישית והחשובה, של עדכון ההוצאות של בעלי, גם בלי שאצטרך כל הזמן לשאול ולנדנד, כפי שעשיתי כשניהלנו את ההוצאות באקסל. הוא מכניס לאפליקציה ואני מיד מקבלת את העדכון אלי.

לתוכנה יש גרסת נסיון ל-34 יום, שמאפשרת שימוש מלא בכל היכולות. אחר כך היא עולה 60$, אבל לטעמי זה שווה כל אגורה. אם אתם מחליטים לקנות, אתם מוזמנים לקנות דרך הקישור הזה, שנותן לכם (ולי) הנחה של “חבר מביא חבר”.

עדיין לא נטשתי לגמרי את האקסל שלי. השתמשתי במידע שחילצתי בחשבונות הבנק ומגליונות תקציב קודמים, כדי לתכנן את התקציב השנתי ולגזור ממני תקציב חודשי שיהווה בסיס. באותה הזדמנות תיעדתי בגליון כל מני דברים כמו רשימת הקרנות ותוכניות הביטוח שלנו, תכנון עתידי לשימוש בקרנות השתלמות ועוד. שיהיה רשום במקום אחד מרכזי. בחודש האחרון מצאתי את עצמי אחת ליומיים-שלושה נכנסת לאתרים של הבנק וחברת האשראי כדי לבדוק האם יש הוצאות (או הכנסות) שעלי לתעד. אני מעריכה שבהמשך אפשר יהיה להוריד את זה לאחת לשבוע.

ועכשיו, כמו בדיאטה, המשימה הקשה באמת: להתמיד.

"…אני כפי ארימה ♫♫♫"

רשומה רגילה

שנה הלכה שנה באה והיא לא היתה פשוטה. בשורה התחתונה, אפשר לומר שהיא מסתיימת בהצלחה כיוון שכמו שהתחייבתי אני מסיימת אותה באותו משקל כפי שהתחלתי אותה ואפילו קצת פחות מכך. אבל מי שמסתכל על גרף המשקל שלי מגלה סיפור קצת יותר מורכב.

משקל

האתגר הראשון היה להפסיק לעשות דיאטה. בתום שנה שלמה של שמירה על תפריט מתוכנן היטב ודי מצומצם, הייתי צריכה לתכנן לי תפריט חדש. עד שהבנתי מה צריך להיות התפריט הזה, חלפו כמה חודשים אשר במהלכם ירדתי עוד כמה קילוגרמים ובמשקל החדש הזה גם עצרתי, כשהצלחתי סוף סוף לפצח את התפריט החדש.

האתגר השני היה להתרגל לשגרה החדשה – זו שאמורה ללוות אותי מעכשיו והלאה, כן? המשכתי להשתמש ביומן האכילה ואחרי שהבנתי מה צריך להיות התפריט שלי, זה הלך לא רע. לאט לאט התרגלתי למשקל החדש, לעצמות שבולטות במקומות בלתי צפויים (כן, אגן, אני מדברת אליך), לקלילות החדשה. הירידה במשקל לא פתרה את כל הבעיות שקיוויתי שתפתור, למשל כאבי הגב שחזרו בגדול (רות, צדקת…) וגם יצרה בעיות חדשות ובעיקר רגישות מוגברת לקור שגרמה לי להסתובב עם גרביונים עבים חצי מהחורף. את בעיות דימוי הגוף הקשות שלי זה דווקא פתר, למרבה השמחה.

עם הזמן הרגשתי שיש לי שליטה טובה יותר, הביטחון שלי עלה ודווקא הביטחון הזה הוא שהביא אותי לאתגר השלישי: לא לצאת מאיפוס. מתישהו הרגשתי שיומן האכילה כבר מיותר. הרי אני בשליטה מוחלטת וממילא משתמשת ביומן האכילה רק כתיעוד – לפעמים אפילו בדיעבד – של מהלך היום שלי. אז נטשתי את היומן.

זה היה בסדר גמור בהתחלה. ההרגלים שכבר פיתחתי עזרו לי להתגלגל ולהמשיך בשגרה החדשה. אבל מתישהו הכל התקלקל. אולי זה היה חג הפסח, אולי הטיולים שלנו שבמהלכם אין משמעות רבה למה אוכלים (כי ממילא מוציאים המון קלוריות) והתפריט שונה מאד מהיומיום. כך או אחרת, בוקר אחד הבנתי שאני כבר לא אוכלת לפי תפריט מסודר, שאני מרשה לעצמי לחטוא כל הזמן, במקום 'פעם ב-'. שבמקום לשמור על המשקל יציב, הוא עולה.

הפעלתי את תוכנית החירום והצלחתי, די בקלות, להוריד את המשקל העודף. אבל לא הצלחתי לחזור לשגרה של תפריט קבוע. האייקון של יומן האכילה התבונן בי בתוכחה מצג הסמארטפון, אבל אני התעלמתי ממנו, יחד עם הקולות המוכרים מהעבר בראשי: ״מה, עכשיו אצטרך להשתמש ביומן אכילה כל החיים? זה לא הוגן?!״ ולא הועיל שהזכרתי לעצמי ש״זה לא הוגן״ לא הביא אותי לשום תוצאות בעבר.

באחד הבקרים, כשהמכנסיים הרגישו צמודים מדי והבנתי שלא רק חזרתי למשקל היעד מלפני שנה, אלא קצת עברתי אותו, פעמוני האזהרה התחילו לצלצל ונכנסתי לפאניקה קלה. שלחתי מייל מבוהל לרות (מסתבר שלעצם שליחת המייל יש השפעה מפכחת מאד). לבקשתה ניהלתי מעקב אחרי היומיום המבולבל שלי, כדי שנוכל לבנות מחדש תפריט קבוע ומסודר.

עד שזה יקרה, אני מנסה לחזור ולהשתמש ביומן שלי בצורה מסודרת, להרגיל את עצמי מחדש לאכילה המסודרת. נראה שיש לי עוד לא מעט עבודה על עצמי. אבל אין לי ספק שזה יצליח.

birthday-276876_640אז מה היעד הבא שלי?

לטווח הקצר – שאתייצב בחזרה על המשקל שנוח לי בו.

לטווח הארוך – שאמצא דרך לשמור על האיזון בצורה שתרגיש הכי טוב. בין אם זה חזרה לעבודה עם היומן או בשיטה אחרת, אבל שאצליח להשאר במסגרת.

בהצלחה לי :)

אופס! חזרה ליומן האכילה

רשומה רגילה

כן, יצאתי מאיפוס. יש להודות באמת.

אחרי חודשיים שבהם הצלחתי לאכול בלי יומן האכילה ולמרות זאת לשמור על תפריט מתאים ולשמור על טווח המשקל שקבעתי לעצמי, השבועות האחרונים הרגישו כמו סצינה מ”כח משיכה”. טוב, אולי אני קצת מגזימה, אבל בהחלט לא הרגשתי בשליטה כמו בעבר.

השבוע עליתי על המשקל והבנתי שהעליה הקלה במשקל אינה בטווח העליה/ירידה שליוו אותי בשבועות האחרונים, אלא פשוט עליה אמיתית במשקל. ובניגוד לחודשים האחרונים, התוספת הזו לא נעלמה אחרי יום או יומיים.

אני אסתכן בלהשמע כמו נערה עם הפרעות אכילה, ואספר לכם שמדובר בקילוגרם אחד, או כמו שאמרה לי הבת שלי: “אמא, זה כולה קילו”. נכון, רק אחד, אבל אם אתן לו להשאר, הוא עלול להביא את החברים שלו. ויותר מזה – אני צריכה להחזיר את התזונה הרגילה שלי לכזו שלא תאפשר לי לעלות במשקל כל כך בקלות.

ניקיתי את האבק מאפליקציית יומן האכילה שלי, הגדרתי לעצמי תוכנית לירידה במשקל ויצאתי לדרך. ההרגשה – משונה. מצד אחד מוכרת מאוד והיה לי פשוט לחזור לשגרה הזו. מצד שני, אני מרגישה שאני צריכה לעבוד על עצמי כמו שעבדתי על עצמי לפני שנה וחצי, כשיצאתי לדרך. אני מאד מקווה שתוך כמה ימים ההרגשה הזו תעלם והשגרה תהיה לי יותר קלה.

אוף.

משחררת

רשומה רגילה

לפני שבועים בערך, מתישהו לקראת חצות, כשגררתי את עצמי לכיוון המיטה, תפסתי שלא הכנסתי ליומן האכילה שלי שום דבר במשך כל היום. פשוט שכחתי. כשהסצינה הזו חזרה על עצמה גם למחרת, לקחתי את עצמי לשיחה, שהלכה בערך ככה:

אני: “מה קורה? התעייפת? מוותרת לעצמך?”

עצמי: “לא, זה לא זה… טוב, אולי קצת”

אני: <נוזפת בעצמי>

עצמי: <מתביישת בצד>

אבל אחרי שגמרתי לנזוף בעצמי ולהתבייש, הסתכלתי אחורה על החודשיים האחרונים. למעט מקרים מיוחדים, דפוסי האכילה שלי היו מאוד סדירים וברורים. בדרך כלל אני אפילו לא צריכה את האפליקציה כדי לדעת האם אני עומדת במסגרת ואוכלת נכון ומאוזן.

האם יומן האכילה מיצה את תפקידו? האם אני יכולה להמשיך ולשמור על התזונה שלי כפי שהיתה מבלי לאבד שליטה גם בלי היומן? או שזה הצעד הראשון לקראת “נפילה מהעגלה” וחזרה לדפוסים הישנים ולמה שבא בעקבותיהם?

גם היחסים האינטימיים שלי עם המשקל עברו שינוי בחודשים האחרונים. משקילה ברמה שבועית ולעיתים אף יומית (למרות שאני יודעת שזה לא מוצלח בכלל), עברתי להשקל פעם בשבועיים, שלושה. המשקל פחות או יותר יציב, אין שם שינויים וכשהם מופיעים, קל לייחס אותם למחזור ההורמונלי שלי, כי ממש כפי שהעלייה הקלה במשקל מופיעה, כך היא נעלמת בתדירות מחזורית וברורה.

התלבטתי מאד, עד כמה אני צריכה להתעקש ולהלחם בעצמי. אולי זה הדבר הטבעי והנכון, לשחרר קצת. אי אפשר כל החיים להיות חדורת משימה. הרי אני מסתכלת עכשיו על אופק רחוק מאד, הכי רחוק שאפשר. אני ממשיכה לשים לב ולהקפיד מאד על מה שאני אוכלת וכמה אני אוכלת. אני יודעת שהבגדים שלי יתריעו בפני אם באמת אעלה במשקל, למרות שאני מעדיפה לא להגיע לזה בכלל.

ועדיין, אני לא מצליחה להשתיק את הקול הקטן הזה בראש שלי שלוחש לי: “זאת טעות. זאת טעות קשה. את מוותרת לעצמך ואחר כך לא תצליחי לתקן”.

לבסוף, בהתייעצות משותפת ביני ובין עצמי, החלטתי להניח את יומן האכילה בצד. להקפיד להשקל לפחות פעם בשבועיים, כדי לזהות שינויי מגמה. לא לוותר לעצמי מבחינת הרכב התזונה. ולבדוק את עצמי שוב בעוד חודשיים ולהחליט האם זו היתה החלטה נבונה, או שאני צריכה לתקן ולחזור להשתמש ביומן האכילה יום יום.

אני עדיין לא משוכנעת אם זו החלטה נכונה, או שטות מטורפת.

ספגטי בולונז, הגירסה הרזה

רשומה רגילה

tibonvillמישהו הגיע לבלוג אחרי שחיפש “ספגטי בולונז בדיאטה” וזה הזכיר לי שמעולם לא פרסמתי את המתכון הזה, למרות שהבטחתי. אז כן, חזון אחרית הימים הגיע. זה אפשרי מאז שטיבון-ויל התחילו למכור בשר טחון שאחוז השומן בו הוא 6% בלבד, פחות מאשר עוף טחון שמכיל 10% שומן.

אז הנה המתכון שלי למנה האיטלקית האהובה (לפחות עלי) בגירסה דיאטטית ומזורזת.

ספגטי בולונז דל שומן

כולל 8 מנות של הרוטב.

החומרים:
1 חבילה בשר טחון מופחת שומן (6%)
1 בצל גדול
2-3 שיני שום כתושות (לעצלנים אפשר קפוא)
1/2 כף שמן זית
1 קופסת עגבניות מרוסקות (800 גר’)
2 קופסאות רסק עגבניות (100 גר’)
מלח, פלפל שחור טחון גס, קצת צ'ילי טחון
1 כפית סוכר (אני משתמשת בסוכרלוז)

1 חבילה פסטה מחיטה מלאה (500 גר’)
קצת פרמזן מגורר

אופן ההכנה
1. במחבת קרמית מחממים את שמן הזית ומטגנים/מאדים את הבצל עד שמזהיב.
2. מוסיפים את הבשר ומטגנים/מאדים אותו היטב עד שכל הבשר משנה את צבעו.
3. מוסיפים שום ותבלינים אחרים ואת יתר מרכיבי הרוטב ונותנים להתבשל במשך כ-20 דקות. בדרך טועמים ומתקנים תיבול לפי הצורך.
4. מבשלים את הפסטה לדרגת אל דנטה ומגישים לצד פרמזן מגורר.

מנה אחת כוללת כוס של פסטה מבושלת, מנה אחת של הרוטב וכף פרמזן. שימו לב שהרוטב לבד לא נחשב דל שומן (37.6% קלוריות שמקורן בשומן), אבל השילוב עם הפסטה מאזן את זה יופי.

ערכים תזונתיים למנה:
436 קלוריות
36 גר’ חלבונים
49 גר’ פחמימות
2 גר’ סיבים תזונתיים
11 גר’ שומן
22.7% קלוריות שמקורן בשומן

בתאבון :)

מקפצה. להשתין. על כולנו.

רשומה רגילה

היום נתקלתי בשתי ידיעות שונות הקשורות בפוליו. הראשונה היתה בווינט, שמדווחת על החלטת ארגון הבריאות העולמי להכריז על מצב חירום במזרח התיכון, לאור התפרצות הפוליו:

ווינט - ארגון הבריאות העולמי הכריז על מצב חירום במזרח התיכון

הפוליו בסוריה נבדק ונמצא שהנגיף שגרם לשיתוק הוא נגיף פוליו פראי שמקורו בפקיסטן. נשמע מוכר? כן, אותו אזור שממנו הגיע הנגיף שאותה בישראל, בהתפרצות השקטה שלנו.

הידיעה השניה היתה כתבה בנרג’, על עלות מבצע החיסונים “שתי טיפות”. עלות המבצע הסתכמה ב-35 מליון ש”ח, רובה סביב עליות של פרסום ולוגיסטיקה. עלויות החיסון, כזכור, זניחות ביחס להוצאה הכוללת הזו (פחות משקל למנת חיסון).

מכירים את זה שמישהו עושה משהו שמשאיר אתכם פעורי פה מול רמת הציניות והחוצפה? אז זה מה שפגשתי בקבוצת הפייסבוק המופלאה “אמהות אומרות לא לחיסון הפוליו המוחלש”. שם פרסם אבישי מתיה את הפוסט הבא:

image

בואו נבין מה קורה פה.

משרד הבריאות שלנו, יחד עם ארגון הבריאות העולמי, זיהו סכנה פוטנציאלית והחליטו, אחרי שלא ניתן היה לעצור את ההתפרצות השקטה בדרך אחרת, לפעול להשלמת חיסון בקרב אוכלוסייה שהנה המפיצה העיקרית של הנגיף. ההחלטה הזו (שתואמת את שיטת הפעולה הנהוגה במקרים אלו) התקבלה לאור התפרצות קודמת במצרים, הפוליו הנפוץ בפקיסטן וכעת מקבלת חיזוק בעקבות ההתפרצות בסוריה. זה אומר שיש פוליו ויש חולים בפוליו, שהפוליו מתפשט במדינות שסביבנו ושמי שאינם מחוסנים או אינם יכולים להתחסן נמצאים בסכנה.

לא פשוט לחסן מעל מליון ילדים בבת-אחת. זו פעילות מורכבת מאוד מבחינה לוגיסטית. זה דרש להפעיל את טיפות חלב לשעות ארוכות, לשכור כוחות עזר רבים, להפעיל את קופות החולים, להקים מערך דיווח וריכוז מידע מיוחד ועוד ועוד. החלופה? לא לעשות ולקוות שלא יהיו חולים. לא בדיוק חלופה שאנחנו, כאזרחי ישראל, מוכנים לקבל בתחום הבריאות או בתחומים אחרים בחיינו.

הקושי של חיסון מעל מליון ילדים גדל מכיוון שהחיסון אינו חובה. נדרשת היענות של ההורים שיקומו ויקחו את ילדיהם לקבל את החיסון. היו הורים שהבינו את החשיבות, היו כאלו שהתלבטו ולבסוף חיסנו. והיו כאלו שלא. ולמה לא?

מרגע שהחלו הדיונים לגבי קיום מבצע החיסונים נחשפנו כולנו לתעמולה קיצונית של מתנגדי חיסונים (היי! תראו מי כאן!) וספגנו מידע שקרי ומוטעה לגבי החיסון: שאין מחלה. שהחיסון מסוכן. שהוא לא נבדק. שהחיסון יקר אז מישהו מרוויח כסף על חשבון הילדים. שהחיסון זול, אז נותנים חיסון "זבל" לילדים שלנו. שאף מדינה מערבית לא מחסנת כך את ילדיה ולכן גם עלינו לא לחסן. שהוא גרם לשיתוק אצל ילדים שחוסנו. שמשרד הבריאות מסתיר מידע, משקר, מסכן את הילדים.

את המידע הזה הפיצו ומפיצים אנשים שמציעים לטפל בכל מחלה באמצעות מינונים מסוכנים של ויטמין C, שמעדיפים שהילדים (ואתם!) יהיו חולים בשעלת (בין 10 המחלות הקטלניות בעולם) רק לא לחסן אותם, שמציעים להם חיסון הומאופתי נגד פוליו, ועוד ועוד.

וההורים שמעו ובחרו שלא לחסן. לא כולם מתנגדים לכל החיסונים, ולא כולם הבינו בכלל במה מדובר. אבל חוסר האמון והפחד שעוררו בליבם יצר את התגובה הנפוצה הבאה: “אני לא מבין בזה, אומרים לי שזה מסוכן, אומרים לי שמשרד הבריאות לא אומר לי את האמת והילדים שלי בכלל מוגנים מפוליו, אז למה שאסכן את ילדי?”

אז המליונים שנדרשו מכספי המיסים שלנו לצורך פרסום המבצע לא נדרשו רק כדי ליידע את הציבור אודות המבצע, אלא נדרשו בראש ובראשונה כדי להתמודד עם התעמולה השקרית של אבישי מתיה וחבריו. ועדיין יש לו את החוצפה להתלונן על העלות. לא רק שאתה מסכן את האוכלוסיה בחשיפה לנגיף מסוכן, אתה מחייב את הממשלה להוצאות גבוהות לצורך שכנוע אנשים שאתה הסתת נגד החיסון ולבסוף אתה מתלונן על העלות הגבוהה?

(כאן הופיעה דעתי המתומצתת על הנ"ל שנמחקה בעצת עו"ד הבית)

 


ועוד כמה הערות:

1. בוויכוחים עם מתנגדים, כשהוצגו נתונים על מליוני ילדים בפקיסטן שקיבלו בדיוק את אותו החיסון שניתן בישראל, היו אנטיחיסוניסטים שביטלו את המידע הזה כי פקיסטן אינה מדינה מערבית ולכן זה "לא רלוונטי". למה? כי הם ערבים? (פלג העיר לי, ובצדק, שזו טעות) אתם באמת חושבים שלפוליו משנה האם אתם אירופאים, אמריקאים, אסיאתיים או אפריקאים? נדמה לכם שיהודים מגיבים אחרת מערבים? ברפואה, בני אדם הם בני אדם.

2. טיעון מקסים אחר היה שאין סיבה לחסן כי שום מדינה מערבית אחרת לא מחסנת בחיסון המוחלש ולכן גם אנחנו צריכים להמנע ממנו. ובכן, שום מדינה מערבית אחרת לא נמצאת בשכנות למדינות מזרח תיכוניות מוכות פוליו. תשכחו מה"מדינה מערבית" – אתם לא בקנזס יותר. ישראל ממוקמת במזרח התיכון וככזו, היא צריכה להתמודד עם מה שהסביבה מכתיבה. גם אף מדינה מערבית לא הקימה חומת מגן נגד פיגועי טרור מהשטחים. אז מה?

3. כמות המידע שהיתה זמינה מרגע שהמבצע החל היתה יוצאת דופן. הלוואי שכל משרד ממשלתי היה מספק מידע בצורה הזאת. נכון, מדובר בגוף ממשלתי: כבד, מיושן… כשמתפרסם משהו חדש, הם לא מוציאים תגובה תוך חצי שעה. הם מפרסמים אותה תוך 3 ימים, אחרי שישבה וועדת מומחים. בהחלט יש (הרבה) מקום לשיפור, אבל המידע היה קיים והיה זמין לכל אורך הדרך. כך שהאמירה “משרד הבריאות מסתיר מידע” היא שקר גס בפני עצמו.

4. הסטטוס המדובר פורסם בקבוצה שמופעלת ע”י שירי גורמן, חברת הועד המנהל של עמותת “איזון חוזר” בראשות בעלה, יעקב גורמן. עמותת איזון חוזר, למי ששכח, היא אותה עמותה שתבעה את המדינה בבג"צ בדרישה לעצור את מבצע “שתי טיפות”. בית המשפט דרש מהם הוכחה לטענות שהחיסון מסכן את הילדים והם הודו שאין להם הוכחות כאלו ועקב כך משכו את התביעה. בהמשך טענו שהתביעה השיגה את מטרתה כיוון שהיא “העלתה למודעות” את החיסון המסוכן, סיכון שלא ניתן להוכיח. סיכון שלא קיים.