קול קורא למשתתפים במחקר

14 תגובות

UncleSamבמסגרת תזה לתואר שני אני עורכת מחקר שנושאו "הדמיה של סיווג אוטומטי בניהול מידע אישי".

מידע אישי הוא מידע שאדם מנהל במחשב האישי שלו: קבצים שהוא יוצר, מקבל או מאתר ברשת, הודעות דואר אלקטרוני ועוד. כל אדם מארגן או מסדר את המידע באופן הנוח לו.
סיווג אוטומטי הוא ארגון או סידור של המידע באופן שאינו ידני.

המחקר שאני עורכת כולל הדמיה של סיווג אוטומטי. במסגרת ההדמיה אני אארגן את המידע עבור המשתתפים בניסוי, ולאחר מכן אערוך ראיון שבו אשאל את המשתתפים לגבי החוויה שעברו. המחקר נמשך כשבועיים, ויכלול שלושה מפגשים. הניסויי ייערך ע"פ כללים מוגדרים וגלויים, תוך שמירה על פרטיות וסודיות המידע.

אם אתם בעלי מחשב נייד ושומרים לפחות 10 מסמכים חדשים במחשב כל שבוע – מסמכים שיצרתם, קיבלתם או איתרתם, ואתם גרים או עובדים באזור המרכז, סביבת מודיעין או ירושלים, אשמח אם תסכימו להצטרף כמשתתפים בניסוי.

למתנדבים, צרו איתי קשר במייל edva.lotan@gmail.com.

לא מתאים לכם? זה בסדר גמור. אשמח אם תשתפו ותפיצו…

ואף על פי כן, סוב יסוב

14 תגובות

לפני כמה ימים סיפר לי נועם על שיעורי מדעים. הם לומדים מושגים אסטרונומיים, נושא שמרתק אותו במיוחד. אז דיברנו קצת על הנושא ובין היתר דיברנו על סיבוב כדור הארץ – סביב השמש וסביב עצמו, ועל סיבוב הירח. כשציינתי שגם הירח מסתובב סביב השמש וסביב עצמו, טען נועם בלהט כי הירח אינו מסתובב סביב עצמו, כך אמרה המורה.

“יכול להיות שהמורה טעתה”, אמרתי לו, “אבל הירח אכן מסתובב גם סביב עצמו”. ואז הגענו לחוג ג’ודו, וכל העניין נשכח. לפחות, אני שכחתי.

היום הלכנו ליום הורים בבית הספר. נחת מזוקק: נועם תלמיד טוב, משקיע, משתתף, מקבל ציונים טובים, משתפר כל הזמן. המחנכת קראה את חוות הדעת של המורות השונות, וכשהגיעה למורה למדעים, קראה את חוות הדעת שלה ואז אמרה בחיוך שהמורה למדעים גם מוסרת שהיא בדקה, ולא – הירח לא מסתובב סביב עצמו.

הקפה סינכרונית

הקפה סינכרונית, מקור: וויקיפדיה

מסתבר שבשיעור שהתקיים בשבוע שלאחר מכן, נועם אמר בכיתה שהירח מסתובב גם סביב צירו, והמורה אמרה שתבדוק. היא בדקה וזו היתה המסקנה. בשלב הזה כבר התחלתי לפקפק בעצמי. אמרתי שזה נחמד שאנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, ושנקרא על זה בבית, ואכן פתחנו וויקיפדיה מיד עם הגיענו הביתה, כדי לוודא שלא התבלבלתי. למרבה ההקלה, האנציקלופדיה החופשית אישרה את מה שזכרתי – הירח מקיף את עצמו, הקפה סינכרונית.

כדי שלא לשלוח את הילד לקרב התנצחויות מול המורה, הסברתי לו מה זה אומר, כולל הדגמה עם תפוח וקלמנטינה. מאוחר יותר מצאתי סרטון שמדגים מצויין את הרעיון. אחר כך לקחתי קובץ word וערכתי במהירות את המידע שמסביר מה זה אומר. הדפסתי ונתתי לנועם, שפשוט יתן למורה.

אני רק מקווה שהמורה תקבל את הפינגפונג הזה ברוח ספורטיבית, ותדע להעריך את הרצון ללמוד ולא תחשוב שזו התנצחות…

עדכון: דיברנו עם המורה, שאמרה שנועם מוזמן לדבר על זה בכיתה. היום אמנם נועם הציג את הנושא בכיתה, והמורה נתנה לו ציון בונוס בזכות זה ותלתה את דף ההסבר שהכנו במסדרון. כל הכבוד לנועם וכל הכבוד למורה!

רזה, שמנה, אשה ללא שם

4 תגובות

בשבוע האחרון אני חולפת בבוקר על פני שלט פרסומת גדול באיילון, שמפרסם את חברת האופנה דן קסידי. השלט בשחור-לבן מציג גבר ושתי נשים. הגבר, כך הסתבר לי אחרי ביקור באתר החברה הוא הסטייליסט (תהרגו אותי אם אני מבינה מה זה) גל אפל. מכיוון שאני לא ממש צופה בתוכניות כגון “היפה והחנון” או “פרויקט מסלול” לא הכרתי אותו. ראיתי גבר רזה וקרח, לא יפה במיוחד שקצת הזכיר לי עובד הייטק (בלי להעליב סטייליסטים או עובדי הייטק). לצידו ניצבות שתי נשים בעלות מראה אפל ואפילו אפשר לומר קצת סובל.

kassidicampaign

היום דוגמנית לא צריכה להיות יפה. להיפך, יש חלקים בתעשיית האופנה שאפילו מעדיפים דוגמניות שהיופי מהן והלאה ולעיתים כאלו שאין דרך להגדיר אותן אלא כמכוערות, אבל הכיעור הזה הופך להיות הייחוד שלהן. בעיני זה נהדר, שיצאנו מהמסגרת שמחייבת את כולם להיות סוג של בובות ברבי על-פי אידאל יופי יחיד. אני שמחה לראות בפרסומות, בטלוויזיה ובעיתונים נשים וגברים מכל מני סוגים ובכל מני צורות.

אבל זה לא באמת ככה, נכון? כלומר, אם נניח ניקח מישהי שהיא שמנה, זה כבר עובר את הקו האדום בשביל המעצבים והסטייליסטים ועורכי העיתונים וכו’. היא יכולה להיות יפה, או עם עיניים מהממות או כל תכונה אחרת, אבל הקילוגרמים העודפים האלו (מידה 44 ומעלה, אני מדברת עליכן) הן לא משהו שמוכנים לסבול.

כן, יש עלה תאנה בדמות דוגמניות ה-plus size ואם מישהי שרה כ”כ יפה שאי אפשר להתעלם ממנה, אז אנחנו מוכנים לסבול אותה בעיתונים שלנו, אבל בלי להגזים בבקשה.

אדל

 

עוד הערה אחת – כשרפרפתי על הקטלוג של דן קסידי כדי לראות האם הקולקציה עומדת בציפיות שיוצר השלט (לא), הגעתי לעמוד הקרדיטים בסוף הקטלוג. כולם מופיעים שם: המעצבים, הגרפיקאים, הסטייליסט, הצלם, הספר והמאפר.

מי שלא מופיע שם זה הדוגמניות. לא, הן שוות ערך לבד שממנו יצרו את הבגדים או לנייר שעליו הדפיסו את הקטלוג. הן לא תרמו מעצמן ליצירת הקטלוג. הן קולבים, קישוט, חומרי גלם. עצוב לי בשבילן. ואם מישהו עדיין לא מבין למה דוגמנות כ”כ תורם להחפצה של (א)נשים, הנה למה.

מי אני ומה שמי

4 תגובות

    “אם אתה משתמש באינטרנט חינם, אתה לא הלקוח, אתה המוצר.”

המשפט הזה חתם את ההרצאה המצויינת של דב אלפון, שפתחה את כנס UPA היום. שמעתי והנהנתי בעצב, כי התמונה שצייר דב די משכנעת, וגורמת לי להודות שמה שכתבתי בשבוע שעבר על מחיקת היכולות החברתיות של google reader,נובע מתמימות רומנטית.

גוגל פלוס מקרטעת, או אולי יש לומר – מתרסקת. יש בה כיום 40 מליון רשומים, רבים מהם אינם נכנסים שוב לרשת אחרי 4 ימים. אבל האם באמת מדובר בכשלון? דב אלפון טוען שזה כשלון רק אם מניחים שהמטרה של גוגל היא הקמת רשת חברתית. לטענתו, מטרתה של גוגל היא להקים את מאגר הזהויות הגדול בעולם, כדי שיוכלו לדעת תמיד מי הזהות האמיתית שלי, מיהם החברים ומהם תחומי העניין שלי, כדי לעשות שימושים מסחריים שונים בזהות שלי.

גוגל לא לבד בעסק הזה כמובן, גם פייסבוק וגורמים אחרים מעוניינים באותו מידע ויש להם דרכים שונות להשיג אותו*: מזמינים אותנו למצוא את החברים שלנו ברשימת הכתובות או הטלפונים שלנו (ובדרך שומרים את רשימת הטלפונים); מספקים לבעלי אתרים אפשרות לנהל את מאגרי המשתמשים שלהם באמצעות רישום עם זהות הפייסבוק/טוויטר/גוגל פלוס שלנו; שומרים תמונות ותכתובות וכו’.

פייסבוק מוכרת את המידע שהיא אוספת עלינו ועל אנשים שקרובים אלינו (גם אם הם לא רשומים בפייסבוק…) ומוכרת אותו לגופים מסחריים שונים. גוגל משתמשת בו כדי לייצר פרסונליזציה יעילה יותר ויותר של מנוע החיפוש ובעזרתה למקד טוב יותר את הפרסומות שאתם מקבלים.

 

לא בטוח שזה דבר רע כל כך, שיודעים עלינו כל-כך הרבה, אומר אלפון, ואם אנחנו מקבלים את נכונות המשפט שכתוב למעלה, אז נצטרך להחליט האם אנחנו משחקים את המשחק כמו שהוא, או מוותרים ויוצאים לגמרי מהמשחק*. המשמעות האפקטיבית של התהליך הזה, היא שאנחנו מופיעים תמיד במרחב תחת הזהות האמיתית שלנו. היכולת שלנו להזדהות באמצעות כינוי ולא שם אמיתי, הולכת ונעלמת.

בעבר, היינו יכולים להזדהות ברשת תחת כינויים שונים ולמעשה לנהל חיים באינטרנט תחת זהויות שונות ובמקביל מבלי שיהיה שום קשר בניהם. במהלך העשור שהחל בשנת 1997, השתתפתי בקהילות שונות באינטרנט תחת שלוש זהויות אנונימיות לפחות, כל אחת מהן שונה מאוד מאחותה (זהות אנונימית היא זהות שאי אפשר לקשר אלי, לפחות לא בקלות). זה לא שהעמדתי פנים שאני מישהו שונה ממי שאני באמת, אלא שלכולנו יש פנים שונים באישיותנו, וכל אחת מהזהויות האינטרנטיות שלי אפשרה לי להציג פן אחר באישיות שלי. גם הבלוג הראשון שפתחתי (בעצם השני, אבל את הראשון אני לא סופרת) היה תחת זהות אנונימית.

עם השנים מצאתי שהתחזוקה של זהויות אנונימיות מעייפת במידה רבה. תחזוקה של כמה זהויות אנונימיות במקביל היא עוד יותר מעייפת. אבל בעיקר, ברגע שהסכר נפרץ וכבר לא היתה הפרדה כל כך חדה בין העולם שנמצא באינטרנט והעולם ה”אמיתי”, זה הפך מאוד מגביל. בשנת 2008 ויתרתי על האנונימיות ופתחתי בלוג ראשון בזהות אמיתית, במקביל לשימוש אינטנסיבי יותר ברשתות חברתיות שונות.

זה נחמד לכתוב ולהיות בקשר עם אחרים בזהותי המלאה. זה מאפשר לי להתנהל בו זמנית ברשת ומחוץ לה ולהיות בקשר עם אנשים בכל הממדים האלו. מצד שני, העולם של הזהויות האמיתיות מחייב אותנו לבחור איזה פנים באישיות שלנו אנחנו רוצים להציג. התוצאה, עבורי ועבור אנשים אחרים שאני מכירה, היא זהות וירטואלית קצת שטוחה, כיוון שאנחנו מוותרים על פנים מסוימים באישיות שלנו שלא מתיישבים טוב זה עם זה.

כשפתחתי את הבלוג הזה קיבלתי החלטה לנסות ולשלב כמה צדדים באישיות שלי במקום אחד. כפי שהכותרת של הבלוג הזה מעידה, אין פה מיקוד. אני אולי משלמת על זה מבחינת קהל הקוראים שלי, כיוון שמי שמתעניין בהורות לאו דווקא יתעניין בטכנולוגיה, ומי שמתעניין בתזונה לאו דווקא יתעניין במדע, אבל אני חושבת שהרווח מבחינתי עולה על ההפסד.

 

* כאן אני חייבת לציין שכמו אחרים, גם אני הייתי מוכנה לשלם עבור שירותים שונים תמורת פרטיות גבוהה יותר, אבל כמובן אין כזו אופציה.

הפעם זה כאב

2 תגובות

אני משתמשת בשירותי ענן שונים של גוגל כבר שנים. ג’ימייל מיומו הראשון (טוב, השני. לקח לי 24 שעות לקבל הזמנה), google docs, גוגל פלוס לאחרונה והדפדפן החביב עלי הוא כרום. בדרך כלל אני מרגישה שהממשקים שלהם וההתנהלות שלהם מצליחים למצוא את האיזון בין שימושיות גבוהה והתאמה לצרכים של קהל יעד שהוא לא רק הבסיסי ביותר, אבל לא מתחכם.

אחד השירותים החביבים עלי, וזה שפתח בפני אופקים רחבים מאוד היה google reader. גוגל רידר לא היה רק קורא RSS שאפשר לי לעקוב אחרי מאות מקורות מידע. הוא היה בראש ובראשונה יישום חברתי. עוד לפני שהרגשתי בבית בפייסבוק, יכולתי בגוגל רידר לשתף פוסטים ולינקים עם אנשים שונים, ולעקוב אחרי המלצות הקריאה של חברים וסתם אנשים מעניינים (שבדר”כ הכרתי דרך אלו שעקבתי אחריהם ברידר).

אני כותבת בלשון עבר, כי השבוע גוגל ביטלה את כל הדברים שהפכו את גוגל רידר ליותר מאפליקציה בסיסית לקבלת עדכונים. גוגל עדכנה את ממשק המשתמש של הרידר והתאימה אותו למראה החדש (והלא ממש מוצלח, לטעמי, אבל נתרגל). בדרך היא חסמה את כל הפיצ’רים החברתיים שהיו בו, ביטלה את האפשרות לשתף או לעקוב אחר שיתופים של אחרים.

איך אני אמורה לשתף מעכשיו? דרך גוגל פלוס, כמובן. לא שזה כל כך פשוט, כי איפה שהיה קודם כפתור share נמצא עכשיו האייקון של גוגל פלוס, אבל הוא לא מבצע שיתוף לגוגל פלוס. לא, שיתוף לגוגל פלוס אפשרי רק אחרי שלחצתי על ה+. מי שרוצה לשתף לינק כדי לכתוב כמה הוא מטופש מבלי לתת לו את ה"לייק" הגוגלי צריך לעבוד יותר קשה.

העובדה שכבר בניתי איזשהו מאגר של קשרים ומקורות שיתוף שעכשיו נעלם, היא הבעיה שלי. אני מוזמנת לחפש אותם בגוגל פלוס. אם הם שם. אם הם משתפים שם. את הרגלי השימוש שרכשתי ופיתחתי, אני מוזמנת לזרוק ולפתח חדשים.

בעצם גוגל עשו פה חצי עבודה. מצד אחד הפכו את גוגל רידר לנכה מבחינת פונקציונאליות. מצד שני לא נתנו אלטרנטיבה ממשית לצריכה של שיתוף מידע ממוקד, אלא רק בתוך זרם של עדכונים חברתיים שעשויים כלל לא לעניין אותי.

המהלך הזה נעשה במטרה לחזק את גוגל פלוס, אבל אני בכלל לא בטוחה שזה מה שיקרה. לפי הפוסט של עירא מאתמול, יש סיכוי שזה אפילו יחליש את גוגל פלוס, כיוון שהתחושה העיקרית של משתמשים ותיקים ורציניים בפלטפורמה היא של פגיעה באמון, פגיעה באותו חוזה בלתי כתוב בין נותן השירות והמשתמש: אנחנו נשתמש וניתן לכם את הפעילות שבזכותה אתם מייצרים רווחים. אתם תהיו קשובים לרצונות שלנו, תספקו לנו את היכולות שאנחנו רוצים ולא תפגעו במידע או בשימושיות של השירות.

והם פישלו. ואין שום ערובה שלא יפשלו באותה צורה גם בגוגל פלוס. אז עזבו, אנחנו נמצא פלטפורמה אחרת.

כל הסיפור הזה הביא אותי לחשוב על העולם שבו אינטראקציות חברתיות מתבססות על פלטפורמות עסקיות פרטיות. יותר ויותר מהמציאות שלנו מתקיימת בסביבה וירטואלית, אבל אין בה מספיק אזורים ניטראליים שבהם אני יכולה להתקשר עם אנשים או לפעול בצורה טבעית ונוחה מבלי להיות תלויה בחסדיהם של חברות ותאגידים. איך היינו מרגישים אם גם בעולם הפיזי שלנו הדברים היו מתנהלים ככה?

רשומות ישנות יותר

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 33 שכבר עוקבים אחריו